יש יופי מיוחד בחיבור שבין בני ישראל היוצאים שוב ממצרים (פרשת השבוע, "בשלח") אל דרך ארוכה, לא נודעת, שבסופה ממתינה ארץ מובטחת, לבין החג שבו נחגוג את כל הטוב שהארץ הזו יכולה להעניק, אם רק ניתן לה. בימים שבהם יש לי סכסוך הולך וגובר עם חלק נכבד מתוצרי הארץ הזו, ט"ו בשבט מהווה נחמה קטנה של אביונים.
הגבעות הסמוכות למכבים מכוסות שקדיות בשיא פריחתן. הבתים מלאים פירות יבשים, פרחים ותנובת הארץ.
הקטנות מביאות מהגנים ציורים מעוטרים בצמר גפן, שמתאר את פריחת השקדיות או לחילופין את ענני הגשם. ריח תפוזים, תותים ובננות טריות מתערבב עם ריח מרק בלילה קר, מאפה שמרים חם וגבינות בשלל טעמים. כל טוב הארץ. ארבעה ראשי שנים ניתנו לנו, מספרת המשנה, אבל ראש השנה לאילנות הוא ללא ספק הטעים והריחני מכולם.
סבתא שלי, שהיתה נכדה לאנשי העלייה הראשונה שחידשו והרחיבו את שמחת ט"ו בשבט, דאגה לחנך אותנו לאור כל מנהגי החג – אלה שיצאו לגלות, אלה שנחגגו בגלות ואלה שהתחדשו אחרי הגלות.
ראשית, היו הברכות והשירים. ברכה שנצמח כעץ השדה ושנהיה מלאים כרימונים נהגתה יחד עם כל שירי ט"ו בשבט, שאת כל מילותיהם וכל הניואנסים של המנגינות השונות הנחילה לנו. ומכיוון שהיתה שובבה לא קטנה, היתה מקפידה ללמד אותנו גם את גרסאות הרחוב של כמה מהשירים. "השקדייה פורחת, להיטלר יש קרחת", ולמרות שהיו לה קרובים בראשון לציון, שמרה אמונים למושבת סבתה ושרה – "כשנמות יקברו אותנו ביקבי זיכרון יעקב". שיר שכשהגיע זמנה, התברר כמדויק.
שנית, היתה מציפה אותנו בקערות של פירות יבשים – משמשים, תמרים, תאנים, אגוזים מסוגים שונים וצימוקים בצבעים שונים. בגלות הקפידו לאכול את הפירות האלה כדי לזכור את ארץ ישראל, היתה אומרת לנו, ומוסיפה ומספרת שכשהיתה ילדה, אפילו התורכים היו באים למושבה בחג ונהנים מהם.
לבסוף, נהגה להניח בידי שתיל קטן לנטיעה. במרפסת הקטנה של ביתה שברמת גן טיפחה במו ידיה גינה מפוארת, ולא ניתן היה לשכנעה שהיכולת לגדל צמחים אינה עוברת בתורשה. העובדה שבכל שנה השתיל לא הצליח לשרוד לא ערער את האמון שהיה לה ביכולתי החקלאית הבלתי קיימת בעליל. לעיתים הצפתי אותו, לעיתים ייבשתי אותו, בכל מקרה התוצאה היתה זהה – נבילה למהדרין. רשימת השתילים שהצלחתי לחסל מכובדת מאד – פטוניות, רקפות, נרקיסים, פילדנדרון. אפילו קקטוסים לא הצלחתי לגדל. היא לא הבינה איך נינה של אנשי העלייה הראשונה, קו ישיר מהמסורת החדשה שנולדה בזכרון יעקב, מצליחה שלא לגדל צמחים באופן כל כך יסודי. לו היו מספרים לה שברבות הימים אלמד תלמידי תיכון לבחינת הבגרות בהיקף של 5 יחידות בחקלאות, היתה פורצת בצחוק או לחילופין שולחת את משרד החינוך להסתכלות בגין אי שפיות. ייתכן שבכל מקרה היתה צריכה לעשות זאת, אבל זה כבר דיון נפרד.
בעוד יומיים נציין את ט"ו בשבט. שלל הצבעים שבצדי הדרכים מזכירים שעל פי המסורת, זה היום בו החורף והאביב קבעו לעצמם פגישה, קו הגבול בין שיא החורף לראשית האביב. הקטנות כבר מקבלות מהגננות שתילים לנטיעה, סמל להתחדשות הטבע. אשר לי, אתחדש בנוריות משי יפהפיות. ליתר ביטחון.
