פרשת וארא. מכה אחר מכה נוחתת על המצרים, פרעה לא ממצמץ, וכדי לצאת מעבדות לחירות בני ישראל נאלצים להמתין בסבלנות לפחות עד השבוע הבא.
אף פעם לא היינו טובים בהפגנת סבלנות. היכולת להמתין בסבלנות - לשאת את סבל הנשמה וכאבי הלב עד שיתממש מה שאנו ממתינים לו עד כלות - תלויה באורך הרוח שלנו. כן, במקרה הזה האורך בהחלט קובע. כבר עסקתי בכך בעבר - להלן עוד קטע מתוך הספר החדש - כולל שאלה לדיון, לתלמידים, למורים ולכל דיכפין:
"וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". (שמות, ו, ט)
לפני שנים הסביר לי הרב שמואל אבידור הכהן ז"ל את פגעיו של קוצר הרוח. אין זה היעדר סבלנות בלבד, אמר. קוצר הרוח
מעיד בראש ובראשונה על בעליו, שכן אדם שהחלק הרוחני שבו קצר, הדברים המשמעותיים שסביבו אינם יכולים לגעת בו באופן הראוי, כי רוחו קטנה מלהכילם. ויש שתכירי אדם, אמר, שלא ישמע את מה שתניחי בפניו. אין זה רק מפאת עבודה שקשתה עליו. עבודה זו, גם כשתתרכך - לא תאריך את רוחו. כי מהי רוח זו, אם לא גדולת הנפש האמיתית החבויה בו. ואם קצרה היא, לא נוכל להלין עליו, שכן זה הטוב ביותר שהוא מסוגל לו. כל עוד הרוח קצרה, היציאה מהעבדות מתעכבת, ואפילו עשר מכות מצרים לא תמיד יספיקו לה.
הלקח מדבריו היה נכס שנשאתי איתי להרבה מאוד מצבים. בחינה מדוקדקת של הסביבה תגלה לכל אחד מאיתנו את האנשים האלה, שכאשר עומדים לפניהם היופי והאושר הצרוף, מפאת רוחם הקצרה, הם לא יידעו להכירם, לא כל שכן להכילם. פעמים רבות חוסר הסבלנות שיש לנו כלפי אחרים נובע מחוסר הסבלנות שיש לנו כלפי עצמנו וכלפי ההשקעה הנדרשת מאיתנו. פעמים רבות נראה כיצד אנשים נותנים לקוצר רוחם לנצח גם במחיר של איבוד דברים משמעותיים.
אבל היה חלק נוסף לשיעור הזה. אפשר להאריך את הרוח. הראויים שבינינו לא יירתעו מהצורך להתלבט, למצוא חלופות, ולחתור קדימה בלי לוותר. לנשום עמוק, לפקוח עיניים, וליצור מקום נוסף ברוחנו שבו נוכל ליצור את ההרמוניה הנדרשת להכלה של היופי והתשורות שמרכיבים שונים יכולים להעניק לנו, אם רק נאפשר להם.
אלה שיודעים לעשות זאת, זוכים לצאת ממצרים.
רגע לפני הפרשה הבאה...
היזכרו במצבים שבהם הייתם "קצרי רוח".
מה עשיתם? האם כיום, במבט לאחור, הייתם משנים משהו בתגובתכם? מדוע?
