לפעמים כל מה שצריך, זה הבהוב, ניצוץ, מבט - ועורקים שלובים משתרגים ופועמים שוב, קצת יותר מכפי שהם עושים ממילא מדי יום, בין אם רוצים בכך ובין אם לאו. הפעימות האלה הזכירו לי את האגדה הזו, שכתבתי לפני כמה שנים - מוגש שוב בחום:
אגדה מספרת על נערה אחת שהפליאה לנגן בחליל נעימות כה יפות, עד ששירים על נועם נגינתה נשמעו באוזניה של אלת המוזיקה. בשעת בין הערביים ירדה האלה אל הנהר, שם נהגה הנערה לשבת אל פי המים ולהנעים בחלילה. צלילי החליל רקדו סביב עיני הנערה, זהרו בשערה ורקדו עם רסיסי הנהר הכחולים, שזרמו בקצב פעימות הלב.
האלה התרגשה עד מאד מנגינת הנערה, ובתמורה ליפי נגינתה העניקה לה במתנה נבל קסום בעל מיתרי זהב.
עד מהרה למדה הנערה להפיק מהנבל צלילים מלאים ביופי, להט ותשוקה, שהיו מופלאים אף מהצלילים שניגנה אלת המוזיקה עצמה, עת כישפה את האוהבים.
לזאת, האלה לא יכלה להסכים. מלאת קנאה וכעס, ציוותה אלת המוזיקה על נשמת הנערה לצאת מגופה ולשזור עצמה במיתרי הנבל ובקנה החליל, כך שלא ניתן יהיה עוד להפריד ביניהם.
מאז אותו היום, לא יכלה הנערה לחדול מנגינתה ולהיפרד מהחליל או מהנבל, והיתה מוכרחה לנגן בשניהם עד כלות כוחותיה, כי רק כשניגנה יכולה היתה לחוש את מלוא עוזה של נשמתה ולדעת שהיא עדיין חיה.
כן. כך מספרת האגדה.
יש התוהים בה, באגדה. הם לא מכירים את הנערה כמוני. אני יודעת. זה סיפור אמיתי.
