פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: מגדלור של שפיות


"מאשימים אותי שאני אובססיבי לנושא המתמטיקה, המדעים והאנגלית," אמר שר החינוך באירוע ההכרזה על זוכי פרס וולף, שהתקיים ביום שלישי האחרון. "אני מודה באשמה...אני משוכנע שדרך המדעים והחתירה למצוינות היא הדרך האפקטיבית ביותר לצמצום פערים במדינת ישראל."

זה נכון, אבל זה רק חלק מהסיפור: החלק האחר הוא שזו התקווה האמיתית שלנו לעתיד טוב יותר. כל מה שהיה צריך לעשות כדי להבין זאת, הוא להעיף מבט בקהל שגדש את אולם, כולל המדרגות. למעלה ממחצית מכמה מאות המשתתפים, היו מתחת לגיל שלושים. רייטינג מרשים ביותר לאירוע שהוא אינטלקטואלי-אליטיסטי בבסיסו.

כשהתחלתי את תפקידי בקרן וולף, לפני קרוב לשש שנים, המצאתי את מה שמאז זכה לכינוי "אירוע ההכרזה" שלנו. ההיגיון היה פשוט. פרס וולף נחשב למנבא נובל? נחשב. קרן נובל מכריזה, קבל עם ועולם, מיהם זוכי פרס נובל כמה חודשים לפני הטקס עצמו? מכריזה. אז גם אנחנו נכריז. אבל לא נסתפק במסיבת עיתונאים, אלא נעשה זאת באירוע ייחודי, רב-משתתפים ומלא תוכן שכולו מצוינות והשראה.

במידה מסוימת, זה אחד משיאיו של תהליך ארוך, שנראה כמו גרסת החנונים לתחרות הארוויזיון. בכל שנה, אנחנו מוציאים קול קורא למאות מוסדות אקדמיים, מחקריים ואמנותיים ברחבי העולם, ובו קריאה להגשת מועמדים. הם, בתורם, שולחים מועמדים לפרסים, בחמישה תחומים שונים - ארבעה במדעים, אחד באמנויות. במקביל, גם זה בכל שנה מחדש, אנחנו מקימים ועדות שיפוט בינלאומיות בכל אחד מתחומי הפרס, שחברים בה מדענים או אמנים מובילים בתחום, מיבשות שונות. הם מקבלים מאתנו תיקים עבי כרס של מועמדים. בתהליך עצמאי ובלתי תלוי בקרן, השופטים בתחומים השונים בודקים את המועמדים, דנים, שוב דנים, עד שיוצא עשן לבן ומחליטים מי מקבל - או מקבלים - דוז פואנט והופך לזוכה פרס וולף באותו תחום לאותה שנה. השופטים מעבירים אלינו את החלטתם, כולל נימוקים מפורטים, ואנחנו יוצאים לדרך לאירוע רב-משתתפים שבו אנחנו מכריזים מיהם זוכי השנה.

עשרים וארבע שעות לפני ההכרזה הפומבית, אני מתחפשת ל"אראלה ממפעל הפיס" של קרן וולף ומתקשרת לזוכים השונים להודיע להם על זכייתם. כל הפרסומות המתארות את התגובות המצחיקות של זוכי מפעל הפיס, תקפות: גם כשאתה מדען בן שבעים, אתה מגיב כמו ילד שזכה בצעצוע שהוא חלם עליו בלילות.

ומכיוון שאני מאמינה שהמטרה המרכזית של פרסים מהסוג של פרס וולף הוא להעביר לדור העתיד את המסר שמצוינות מסוג זה היא המצוינות שאנו מוקירים ומכירים בה, כי כאלה אנחנו שואפים להיות - אירוע ההכרזה עמוס צעירים המגיעים מכל רחבי הארץ ומכל קבוצות האוכלוסייה. רובם מגיעים כדי לקבל השראה - יש משהו מעורר חיוך ומהנה במיוחד כשרואים את הצעירים האלה רצים לעשות סלפי עם מדענים, שלרגע הופכים פתאום לסלבס. זה לא משהו שמדענים רגילים שקורה להם, והתגובות שלהם תמיד משעשעות אותי מחדש.

בכל שנה, בזכות שתוף פעולה פורה עם אוניברסיטת תל אביב לנוער, נבחרים מראש חמישה תלמידים המוזמנים לעלות על הבמה במהלך ההכרזה ולספר היכן פוגשת אותם הזכייה של מדען או אמן זה או אחר. חוץ מועדות השיפוט וממני, הם היחידים שיודעים כמה ימים לפני ההכרזה הרשמית מיהם הזוכים. הם יודעים שהם צריכים לשמור את זהות הזוכים בסוד. אני סומכת עליהם. עד היום לא התאכזבתי.

והם תמיד גונבים את ההצגה. הם מלאי קסם, והם לא רק מצטיינים במדע אלא מפגינים מולטידיסציפלינריות מרשימה - חלקם מנגנים, אחרים מציירים, הם קוראים ספרים, תמיד מתנדבים במשהו וכולם חברים בתנועת נוער כלשהי - במילים אחרות, הם החנונים הכי מדליקים שיש, ובעיני הם החלק הכי מרגש ומקסים באירוע. בהתחשב בעובדה שמדובר באירוע שיש בו הרבה חלקים מרגשים, זה אומר משהו.

בסוף הערב, ניגש אלי אחד התלמידים מהקהל. "באתי כדי לראות את החברים שלי על הבמה," אמר. "נכון שהקשבתי להם, אבל האמת היא שלא יכולתי להוריד ממך את העיניים."

כשהוא ראה שאני מופתעת, המשיך: "אף פעם לא ראיתי אדם מבוגר שככה נוצצות לו העיניים כשאנחנו התלמידים מדברים...העיניים שלך פשוט זרחו, זה היה מדהים...אני ממש מבקש ממך, אל תוותרי לעולם על הקשר שלך עם תלמידים."

זו היתה אחת המחמאות הכי מרגשות שקיבלתי. מחיתי דמעה בזווית העין והבטחתי לו שאין לי שום כוונה לוותר עליהם. בשבוע שבו הזעם והפערים בחברה הישראלית נראו שחורים כתחתיתה של תהום, התלמידים האלה היו עבורי מגדלור המאיר בעיצומה של סערה את הדרך לאי של שפיות, השראה ותקווה לעתיד.

ומגדלור כמו מגדלור, צריך לזכור לחפש אותו בחשיכה הסובבת. זה לא נמשך יותר מכמה שעות חסד, כי זה היה ביום שלישי בערב.

למחרת, נחתנו בכח למציאות.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד