פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: אנחנו יודעות להבחין


אנחנו יודעות להבחין. אנחנו לא תמיד יודעות להגיב, אבל אנחנו בהחלט יודעות להבחין.

אנחנו יודעות מתי אתם לבביים, ומתי לא. אנחנו מבחינות היטב מתי החיבוק הוא אבהי או חברי, ומתי הוא מיני. אנחנו יודעות מתי מישהו נוגע בנו מתוך אנושיות חמה, מתוך שמחה כנה או מתוך רצון לנחם - ומתי המגע הזה הוא במקרה הטוב הזמנה, מכיל סימן שאלה לבאות או במקרה הרע מהווה הטרדה ואפילו כפייה. מה, כבר אי אפשר לחבק אותנו? הרי אנחנו "אנשים לבביים". הניסיון החצוף והמרושע לומר שאנחנו לא מבחינות בין השניים מתייחס אלינו כאל ילדות מטומטמות והיסטריות.

הטיעון הזה נשמע לי כמו עלבון מזלזל, שלא לומר מביש, כבר לפני הרבה שנים, כשקרה המקרה הבא:

הייתי אחראית על תכנית נוער בקהילה מסוימת. במסגרתה, יצאה קבוצה של נערים ונערות בגילאי 17 למסע של שבועיים, הרחק מהקהילה. יחד אתם, יצאו שני מבוגרים: מדריכה בשנות העשרים שלה, ומתנדב מהקהילה. המתנדב היה בשנות החמישים לחייו, איש שיצא לפנסיה מוקדמת בגלל בעיות רפואיות והתנדב לעבוד עם בני נוער "על הזהות היהודית שלהם". כשאני התחלתי לעבוד בתכנית, זו היתה השנה השלישית שהוא התנדב בה. אמרו לי שהוא מהווה מעין "תחליף הורה", בני הנוער אפילו קוראים לו בחיוך "אבא" ומאד אוהבים אותו. זה אכן נראה כך.

עד שהבחנתי בחיבוק הראשון.

הנערה גיחכה וחמקה ממנו.

החיבוק השני לווה בנשיקה חמה על הלחי של אחת הנערות האחרות.

"תראי, אני איש לבבי וחם, החיבוק הזה הוא חיבוק אבהי, אני מחבק גם את הבנים" טען באזניי כשדרשתי ממנו הסבר. "כמובן שאם זה יפריע למישהו או למישהי, לא אחבק אותו. אל תעשי מזה עניין." המדריכה, שאף היא ליוותה את התכנית מיום הקמתה, הודתה בהתחלה שלפעמים הוא באמת "עובר קצת את הגבול", ואז נבהלה מעצמה וסייגה שהיא תמיד משגיחה, ואחרי הכל, הוא מראשי הקהילה, איש מכובד ואהוב, שלא לדבר על תורם משמעותי של כספים לפעילויות שונות. אם היא תצא נגד מישהו כזה, היא זו שתמצא את עצמה בלי עבודה, לא הוא. ובכלל, מה אם זה תמים?

אכן, חשבתי. מה אם זה באמת תמים? אחרי הכל, אני הרי זרה שלא מזמן הגיעה, אורחת לרגע שכבר חושבת שהיא רואה כל פגע.

הוא כנראה הרגיש שאני מתבוננת בו בשבע עיניים, ועד הנסיעה התנהג למופת. עד כדי כך לא היה בו רבב, שחשבתי שכנראה דמיינתי הכל והזמתי בתגובתי. אולי באמת אין פה עניין.

הם נסעו.

הטלפון הגיע אחרי חמישה ימים. כשהחתול איננו, העכברים חוגגים. החיבוקים והנשיקות החלו מחדש, היו גם כמה מקרים של פריצת גבולות בוטה (מי שרוצה שגבר זר ייכנס בכח לחדר של הבת שלו במלון, לבוש בגופיה בלבד, ויגיד שהוא רק בא לשמוע איך היא נהנתה מהיום ולתת חיבוק לילה טוב, שיצביע) שלוש מהנערות חשו מאוימות.

"אבל זה היה אבהי!" התעקש המתנדב כשצלצלתי אליו. " בסך הכל רציתי לתת להן תחושה של חום ולבביות, התייחסתי אליהן כמו שאני מתייחס לבנות שלי כי אני כמו האבא שלהן! "

אז זהו, שאתה לא.

והן ידעו להבחין.

לשמחתי, הן גם ידעו לעמוד על שלהן ולהתלונן. שעתיים לאחר אותו טלפון, למרות הכחשות, זעם, איומים עלי ועל הקהילה כולה ואפילו בכי של המתנדב הנסער, הוא כבר היה בדרכו לשדה התעופה כדי לשוב הביתה. לפני שעזבתי את התכנית, וידאתי שכל הגורמים המעורבים יידעו ויתחייבו שלא יאפשרו לו להתקרב שוב לתכנית נוער כלשהי. שהחיבוקים הלבביים שלו יישארו רק למי שהן בנותיו מלידה. אין לו בנות אחרות.

עניין של הבחנה.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד