הבטתי על כל הנושאים שסבבו אותנו השבוע ותחושת הקבס הלכה וגברה. לא מצאתי מפלט בשום תחום. לא במציאות עצמה (בני נוער שרצחו סודני, הטרדות מיניות, חוק ההסדרה, צוללות, המאבק על העלאת קצבת הנכים ועוד) לא בסאטירה על המציאות (מפסל הזהב ועד הבנות של בוכריס - מבריק. בשני המקרים. פשוט מבריק.) ואפילו לא בשיח (בעילה אסורה בהסכמה, שלמרות שאני מבינה את חשיבותו המשפטית, הוא עדיין ביטוי אומלל. המילה "בעילה" אומללה בפני עצמה). שום מינון של פראמין לא עזר.
לצד הבחילה, התחלתי לחשוב על התשובות שאני עונה לארבע הקושיות הבאות:
* האם אני יודעת לצאת ולצעוד אחרי חזון שראשו בשמים, ועדיין לראות היטב גם את רגליו הנטועות באדמה?
* האם אני מוכנה לצאת מאזור הנוחות שלי, לבחון את הנחות היסוד של חיי, בכנות וביושר, להטיל ספק ולאפשר - באמת לאפשר - תשובות אחרות מהרגיל?
* האם אני מוכנה לכך שמשהו יבער בי כל כך, עד שאהיה חייבת לצאת ולהיאבק עליו כמיטב יכולתי?
* האם אני יכולה לצאת לדרך כשלצדי גם רחל, גם לאה, בעקבותיי לבן ולפניי עשו - ותמיד להמשיך קדימה?
כל אחד מאתנו ייתן לכך תשובות אחרות. כך או אחרת, אלה תשובות לא קלות, בלשון המעטה.
אם אני צריכה לקחת רק לקח אחד מפרשת "ויצא", זה הלקח:
שכשמפסיקים לשבת באוהל ויוצאים החוצה,
דברים קשים, נפלאים, נוראים ומלאי הוד יכולים לקרות לנו.
הגיע הזמן לצאת.
