פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת - כי תבוא: לראות את האנשים השקופים


וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (פרשת "כי תבוא", דברים כו, יב).

בפעם הראשונה שזה קרה, לפני כמה וכמה שנים, לא הבנתי: מי שכח ספל ריק על הגדר שלי? רגע, חשבתי, הספל הזה מוכר לי. דודי כנראה יצא לעבודה עם ספל קפה ושכח את הספל הריק על גדר הבית, ליד שער הכניסה. החזרתי את הספל למקומו ושכחתי ממנו.

אבל מדי פעם זה חזר על עצמו, עד שפעם אחת זכרתי לשאול. "אה, כן," הפטיר האיש שלי כלאחר יד. "זה ספל התה שהכנתי למנקה הרחוב." וכך נודע לי שבכל פעם שהוא רואה את האיש המנקה עבורנו את הרחוב שבו אנו גרים, זה שמזיז את כל הפרחים והעלים שנשרו מהעצים שאנחנו מקפידים לטפח, אוסף את שקיות הפלסטיק והשאריות שברחו מתוך הפחים, זה שבזכותו אנחנו חוזרים מהעבודה לרחוב מסביר פנים ונעים ושרובנו לא רואים אותו בכלל - דודי מכין לו שתייה חמה. בדרך כלל תה נענע, לעיתים קפה שחור. בשני המקרים, עם כפית סוכר אחת. לפעמים עם עוגייה, אם במקרה היא בנמצא. ותמיד, אבל תמיד, עם ברכה "שיהיה לך היום הכי טוב!". כשהוא מסיים לשתות, האיש המנקה את רחובנו[i] משאיר את הספל על גדר הבית שלנו.

לא דיברנו על זה, לא בינינו ולא עם הילדים, אבל באחת הפעמים ששהינו בחו"ל, קיבלנו פתאום שאלה בווטסאפ המשפחתי: הבן שנותר בבית שאל כמה סוכר לשים בשתייה של מנקה הרחוב, כי זה הדבר היחיד ששכחנו לומר לו לפני שנסענו.

באחד הבקרים השבוע, הכלב נבח בעקשנות יוצאת דופן. כשיצאתי לבדוק מה הטריד את מנוחתו, ראיתי מנקה ברחוב. לא המנקה הרגיל, מישהו אחר. ראשו היה ברצפה, גוו כפוף, הילוכו כבד מעט. "שלום," קראתי לעברו "תרצה לשתות משהו?"

האיש הרים את ראשו בתימהון. לרגע הביט בי, ואז סובב את ראשו לאחור, בטוח שאני מדברת אל מישהו אחר. כשראה שאין איש ברחוב מלבדו, הביט בי שוב, הצביע על עצמו ושאל: "אני?! את מתכוונת אלי?!"

באותו רגע קצרצר של חוסר אמון, הוא סדק לי את הלב. הרגע העצוב הזה הבהב לשנייה, ואז נעלם אל תוך החיוך הגדול שזכיתי לו כשהבאתי לו, לבקשתו, ספל קפה שחור בלי סוכר ובליווי עוגיית חמאה מתוקה. אבל הסדק על עצם קיומו של הרגע ההוא, נשאר.

לאחר ההגעה וההתיישבות בארץ, פרשת "כי תבוא" מצווה עלינו להביא לבית המקדש את הפרי הראשון. לא את הפרי היפה ביותר, המתוק ביותר, הבשל ביותר. את הראשון. זה שמסמל את הצלחת הקשיים, ההתאקלמות, ההבטחה והתקווה לעתיד. כמה פסוקים לאחר מכן, במצוות המעשרות, אנחנו נדרשים לזכור שלצד פרי עמלנו, אנחנו חייבים לראות את האנשים שאתנו שאינם ברי מזל כמונו. אלה שאין להם נחלה או עובדים שיעבדו אותה, החלשים והשקופים שבחברה. להבין שהם אינם שקופים. ושוב חוזר הרעיון של חשיבות השער, שכבר כתבתי עליו בעבר: הגר, היתום והאלמנה יאכלו דווקא בשער, מקום שמבטיח שאף אחד לא יוכל להיכנס אל עצמו או לצאת למרחב, מבלי להבחין בהם. רגע לפני שאנחנו זועקים - בצדק - על העוולות המתבצעות נגד קבוצות שקופים רחוקות, מוטל על כל אחד מאיתנו להביט בשער האישי הקרוב אליו. אם לא מצאנו גר ויתום ואלמנה שיאכלו בשערינו, שלא נחשוב לרגע שזה בגלל שהם לא קיימים. זה בגלל שהתעלמנו מהם.

"ולכולם יהיה מקום," כתבה נעמי שמר בשיר "שלומית בונה סוכת שלום". מתן מקום לכל השכנים שיבואו בהמונים, ובכלל זה הלוי, והגר, והיתום, והאלמנה - כולם. ללמדנו, שאין אנשים שקופים. יש רק אנשים שלא רואים.

ברוח "נאה דורש נאה מקיים" של מתן מקום לכולם, יתקיים בחול המועד סוכות בנמל תל אביב אחד הפסטיבלים המגוונים ומעוררי המחשבה והשיח הפלורליסטי המתקיימים כאן - פסטיבל "הקהל בנמל". יש בו מקום לכולם. מצ"ב קישור לתכנית הפסטיבל:

http://www.panim.org.il/%D7%A4%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%91%D7%9C-%D7%94%D7%A7%D7%94%D7%9C/hakhel_fastival/

[i] כן, אני יודעת מה שמו, היכן הוא גר ופרטים נוספים. לצורך הפוסט אני משאירה אותו חסר שם.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד