פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: כי תצא - על חשיבות העצירה


פרשת "כי תצא", העתירה בתיאורי מקרה וכיצד יש לנהוג בהם, מתחילה בקול תרועה רמה: יצאנו להלחם, ניצחנו - ומצאנו את עצמנו אל מול קסמה של אישה יפהפייה -

ומול תמרור עצור גדול, אדום וחמור.

נחשוב לרגע על הפשט: בגמר מלחמת ניצחון הלוחם שובה את אשת האויב, והיא יפהפייה בעיניו. על יופייה מתווספת הילת הכיבוש הנוסף, שהמנצח בטוח שהוא זכאי לו. בדיוק ברגע הזה, של אדרנלין שעדיין זורם בלהט, של שכרון חושים ויצרים מסתערים, הלוחם חייב לעצור. להתאפק. לבנות תהליך. מצווה עליו להניח לה קודם כל להתאבל על מה שאיבדה, על משפחתה, על מנהגיה, על מעמדה. חודש ימים, לא פחות, הוא מחויב להניח לה. במהלך חודש שלם, עליו לתת לה לבכות ולהיפרד מבגדיה, ממנהגיה, מכל עולמה. חודש ימים שבמהלכם גם יוכל להבטיח שהיא לא נושאת בקרבה שריד מתפתח למה שהוכרת מאחוריה.

הרבה דברים יכולים לקרות בחודש. הלוחם יכול להתעמק שוב במעשיו. להתלבט. לזכור גם את הדברים הקשים שהובילו אותו למקום בו הוא נמצא. להט שדה הקרב כבר נגמר, הסערה שכחה. הוא יכול להתחרט. להחליט שזו טעות. יש לו מספיק זמן לחשוב. אם אחרי חודש שלם, הוא עדיין רוצה בה ובא אליה - זה כבר אחרי עיון ובחירה מודעים. רק אז, היא מותרת לו.

אבל אם נישאר עם הפשט, ניוותר עם סיפור שוביניסטי על לוחם כל יכול (גם אם קצת עצרנו אותו) ואישה חסרת כל זכויות ומעמד, ונחטא ליופיו של סיפור המצווה הזו. חבל להישאר שם.

רק מי שחיכה כך אי פעם לקבל היתר לתשוקת לבו, יודע איזו התרה זו יכולה להיות.

האישה היפה היא מטאפורה מושלמת לכל דבר שאנו חושקים בו, כי הוא טוב ורצוי בעינינו. היא התמרור המזהיר שהעובדה שאנו בעלי הכוח הופכת אותנו בראש ובראשונה לבעלי חובות: חובת האחריות, החובה לנהוג באופן מחושב ומאופק, לפני שאנחנו מושיטים יד לקטוף את שחפץ ליבנו.

וגם הפרשה שלנו יודעת שהרבה פעמים, אחרי שהאישה היפה הפליאה בנו ניסים, אנחנו משלחים אותה לדרכה ככלי אין חפץ בו. כיופי שאיבדנו כלפיו סבלנות.

כסיפור שהפך לקלישאה.

גם במקרה כזה, הציווי ברור: אסור להתעמר ביופי הזה, שפעם היה חשוב לנו כל כך.

הראויים שבינינו ייקחו את הסיפור הזה, ייצאו אתו לאן שליבם חפץ ויזכו להגיע למקומות מופלאים.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד