* שיריו של נחום היימן היו כשמו: מקור נחמה. גם נוסטלגיה הייתה מוכרת לו היטב. את הקשר בין זה לבין הטור הבא, תעשו אתם.
מספרים על הרב קוק, ממייסדי הציונות הדתית והרב האשכנזי הראשי הראשון בארץ ישראל, שכשהיה עובר ליד בנין גימנסיה הרצליה בתל אביב נהג לעבור למדרכה שממול, שלא להיות קרוב למקום שבעיניו "מכלה את רוח החניכה", משחית את נפשם של ילדי ישראל, הופך אותם לכופרים ויוצר "רקב גדול לבית ישראל". וכל זה, מכיוון שמייסדי הגימנסיה קבעו "לבל התערב כלל ביחס התלמידים אל מנהגי הדת" ותפיסת בית הספר היתה לאומית-חילונית. אבי ושלל בני דודים משמח ממשפחתי למדו כולם באותה גימנסיה הרצליה משחיתה, וכשהגיע תורי להיכנס לכיתה ז', גם אני זכיתי ללמוד בה. זכיתי, מכיוון שבתקופה שביליתי בגימנסיה, בשנות השבעים העליזות של המאה העשרים, רכשתי כמה וכמה נכסים שאני נושאת עמי בכל יום, לכל מקום. באופן לא מפתיע, אין שום קשר בין הנכסים האלה לבין מספר היחידות שנבחנתי בו במקצוע זה או אחר. הם שייכים אך ורק לדבר אחד: רוח תרבות האדם שפיעמה במורים, שהקפידו להעביר אותם אלינו בדרכים מגוונות ושהתמזל מזלי להתחנך תחת כנפיהם. בכל יום שישי בצהריים, מכיתה ז' ועד סוף כיתה ט', היינו יורדים אל האולם המרכזי כדי לערוך טקס קבלת שבת, בהובלתה של המורה למוזיקה*. כל תלמידי חטיבת הביניים, ללא יוצא מהכלל. סדר גודל של 600 בני נוער. הטקס נמשך לאורכו של שיעור שלם, ובכל שבוע כיתה אחרת היתה אחראית על התכנים. אלה כללו שני חלקים: מרכיבים קבועים שיצרו תחושה של נוחות מוכרת ומרגיעה - הדלקת נרות שבת, התייחסות לפרשת השבוע, פרק תהילים, התייחסות לחג או דמות מההיסטוריה היהודית והשיר "החמה מראש האילנות נסתלקה" של ביאליק; ומרכיבים משתנים, שהעשירו והעמיקו את החוויה - מערכונים, אקטואליה וטקסטים קצרים שתמיד עוררו חשיבה וויכוחים - והמון, המון שירים. כן, שרנו. שם, בקבלת השבת הזו, שרנו שבוע אחרי שבוע את מה שכונה שנים אחר כך "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה". לעיתים, לפני ששרנו שיר מסוים, שמענו את הסיפור שמאחורי כתיבתו. שירי הפלמ"ח והלהקות הצבאיות; שירים שכתבו מורי ובוגרי הגימנסיה, שירי תל-אביב, פסטיבלי זמר (היה פעם דבר כזה - כולל פסטיבל זמר מזרחי, שנוסד כבר בשנת 1971 ושגם את שיריו כמובן שרנו, אבל לא היו שם שירים של ארז ביטון אז זה לא נחשב) שירים שנכתבו בשלושים-ומשהו שנות קיומה של המדינה ושירים מתוך סידור התפילה, פיוטים ופסוקי תנ"ך מולחנים. אלה וגם אלה שכנו יחד בשלום, אלה וגם אלה הפכו לחלק מאיתנו. זה לא נראה לנו מוזר ואיש לא העלה בדעתו שמתרחשת כאן כפייה כלשהי - דתית, חילונית או עדתית. אולי רק כפייה על מי שאינו בהכרח אוהב לשיר, לשאת קולו בזמר. אני זוכרת את קבלת השבת הראשונה שלי. תלמידת כיתה ז' מפוחדת, עדיין לא הכרתי אף אחד בבית הספר החדש והענק הזה שהורי שלחו אותי ללמוד בו ולא הכרתי כמעט אף אחד מהשירים. המורה למוזיקה התיישבה ליד הפסנתר, מילות השיר הוקרנו על הקיר באמצעות שקף - חידוש נועז באותם ימים! - ולפתע החלה שירה. תלמידי כיתות ח' וט' כבר היו מנוסים, ומבט מהיר סביבי הבהיר לי שרבים מתלמידי שכבת כתות ז' מרגישים אבודים, כמוני. עקבנו אחרי השירה, מגמגמים. אחרי פחות מחודשיים, הגמגום נעלם. את המשפט משירו של יוסי גמזו, גם הוא בוגר הגימנסיה - "פי שבע ארצי נפלאה היא/ למודד את יופייה בפסיעות" שרנו תוך כדי פסיעה בטיולים השנתיים ברחבי הארץ. כשהייתי צריכה לעשות "עבודה שנתית" בכתה י"א, (עבודה שהמציא מנהל הגימנסיה ושכולנו חויבנו לעשות, קצת דומה לעבודות החקר שמשרד החינוך המציא הרבה אחר כך), בחרתי לעבוד עם המורה למוזיקה על תפיסות חברתיות-מדיניות שמתבטאות בזמר העברי. אני לא זוכרת מה למדתי באותה שנה במתמטיקה. על העבודה השנתית שלי אני יודעת לשוחח גם היום. "רוח החניכה" הלאומי-חילוני שהרב קוק כל כך זלזל בו ופחד ממנו, לא הפך אותי לחסרת זהות כופרת, להיפך. הוא העניק לי יסודות יציבים הבנויים מהעובדה שצמחתי במערכת רוויה, במישרין ובעקיפין, בשאר רוח חינוכי שידע לבנות זהות ומחויבות.
לפני כמה שנים, הזדמנתי לפגישה עם מנהל הגימנסיה. איש חינוך רציני, שנכנס לתפקידו אחרי כמה מנהלים שכבר הספיקו לעבור בגימנסיה מאז למדתי בה. כשסיפרתי לו על חווית טקסי קבלת השבת, הביט בי בעיניים עייפות-משהו. לא, הטקסים כבר לא קיימים. הם הופסקו על ידי מועצת ההורים שנים לפני כן. לא, הוא לא חושב שאפשר לחדש אותם, למרות שהוא מבין את חשיבותם. היום זה לא יעבוד, זה ייתפס ככפייה דתית. ובכלל, מה פתאום קבלת שבת, ועוד להקדיש לה שיעור שלם בכל שבוע?! צריך להספיק את חומר הלימוד. זה בזבוז זמן. ואני הבנתי. מבלי שהתכוונו, מתוך פחד, דחייה ואשמה מיותרים, נתנו לרב קוק לנצח. בין היסטריית המבחנים הבינלאומיים והדרישה להישגים, לבין ההקצנה והשיסוי ההדדי, ויתרנו על חלקים שלמים מהנשמה היתרה. בקלות בלתי נסבלת ביטלנו טקס קבלת שבת ונותרנו עם טקס קבלת תעודת בגרות, וגם זה רק למחצית מהאוכלוסייה. הותרנו בה, במקרה הטוב, חמש יחידות מתמטיקה, אנגלית וביקורים בעיירות הפיתוח ובחברון. לשאר הרוח של הסיפור הלאומי-חילוני והקשריו האינטלקטואליים, לא השארנו מקום. איזו תעודת אביונים.
* זה המקום להודות מעומק הלב לאותה מורה נפלאה, גילה דובקין. גילה עצמה היתה תלמידתה של הדסה שרמן האגדית. קמצוץ מההשראה והתרומה האדירה שבני הדור הזה העניקו לסיפור הציוני ניתן למצוא בחיפוש בגוגל. שווה קריאה!