פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: קום והתהלך בארץ


הוכרזה תכנית טיולים חדשה במערכת החינוך: כבר בשנה הקרובה יבקרו ילדי ישראל בעיירות הפיתוח וב"מושבים של בני עדות המזרח".

זה באמת מה שחסר לתלמידים שלנו, לטייל "למושבים של בני עדות המזרח", כאילו היו אלה מוצג מוזיאוני או תופעה תיירותית? לו הייתי תושבת אחת העיירות האלה, הייתי מרגישה כאילו מציגים אותי בתוך כלוב להנאת הקהל. די מעליב, האמת.

אבל מי יעז להלין עכשיו, אחרי שבגדנו בעצמנו ובמה שאנחנו מייצגים בכל כך הרבה דרכים נוספות. בלילה עכורה של יוהרה, רגשות אשמה וקיפוח בלתי פרופורציונאליים, יצרה חוסר הגיון בריא, רפיסות ובעיקר חשש מתוויות לא מחמיאות, כי אף אחד לא רוצה שיקראו לו גזען.

אם כך, אני גזענית. אני מעדיפה את ה"גזע הישראלי". זה שמכיר את כל קצווי התבל שמהם הוא הגיע לכאן, כיצד ולמה, כולל השלבים ההכרחיים של "כור היתוך" ומה שהיה פגום בהם, ויודע גם איזה פגמים דורשים תיקון. אני בעד ה"גזע הישראלי" הזה שמטייל עם התנ"ך אבל יודע גם לטייל בעקבות משוררים וסופרים מהעידן החדש; ששר את שירי ארץ ישראל הישנה, החדשה והמתחדשת כאחד; שנהנה מקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית וגם של התזמורת האנדלוסית; שמבקש להכיר את מגוון התרבויות השונות החיות כאן, היהודיות והלא-יהודיות; שמבקר בבית שאן בגלל המורשת ההיסטורית המפוארת שבגן הלאומי שלו ולא בגלל השיכונים שעוד נשארו שם, בזיכרון יעקב בגלל מוזיאון העלייה הראשונה ולא בגלל שזו מושבה שנוסדה על ידי רומנים, ובקרני חיטין לא רק בגלל הארבל, אלא גם בגלל נבי שוועייב ; "גזע" שנראה שהוא הולך ומתמעט בקצב מבהיל, ושזוכר שפעם, היו פה טיולים מסוג אחר.

הטיולים שלנו תוכננו כך שעד שסיימנו יב', כל אחד מאיתנו ידע לשרטט את מפת הארץ באמצעות רגליו, מהגולן וסביבות הכנרת דרך ירושלים, מדבר יהודה, הנגב, אילת ואפילו סיני, שעדיין היתה אז חלק מישראל, ובכלל זה ביקור - שומו שמיים - במנזר סנטה קתרינה וטיפוס על הר משה. למרות שזה היה בשנות השבעים, שכידוע נשלטו על ידי אליטה אשכנזית מתבדלת ויהירה, לא ביקרנו בקיבוצים או במעוזי שלטון מפא"י או כל מפלגה אחרת, ולא טיילנו ל"מושבים של עדה" כלשהי. את זה יכול היה לעשות כל אחד במסגרת הפרטית שלו, לא במסגרת טיולי מערכת החינוך. באלה, היינו עסוקים מדי במדידת יופייה של הארץ בפסיעות: צעידה במימי הנחלים, הנקיקים ומרחבי הגבעות והמדבר. רדפנו אחרי הפרחים והציפורים עם מגדירי צמחים ועופות, ישנו באוהלים והכנו את מזוננו בעצמנו, שרנו עד שהיינו צרודים ובלילות כל אחד השתדל שלא להירדם ראשון כדי שלא יצבעו את פניו.

וכמו שהבטיח המשורר, היא באמת היתה נפלאה פי שבע, הארץ.

הילדים שלי כבר לא זכו לטיולים כאלה. בכל מה שקשור לטיולי בית הספר, הם וחבריהם בקושי ידעו לספר לאן לקחו אותם ומדוע בכלל נסעו לשם, ושום טיול לדימונה לא היה מתקן את זה.

לפעמים אני נזכרת בו, בעידן התמימות הזה שנעלם כל כך מזמן, ושואלת את עצמי איך הרשנו לעצמנו לנשל את ילדינו מכל היופי הזה. דבר אחד ודאי: הוא לא נמצא בתכנית הטיולים החדשה שיחוו תלמידי ישראל.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד