מתי למדנו לשנוא כל כך?
מתי הפכו החיים לזולים כל כך, שהעובדה שבכל יום משתלחים בקבוצה אחרת אינה מחרידה אותנו מאזור הנוחות שלנו? שזה בסדר לזרוק ארס ורוע כלפי כל מי שמוצאו, צבעו, נטיותיו, מחשבותיו - שונים, עד כדי כך שמותר לעשות בו לינץ', לשרוף, לירות, לסקול, לדקור, כי אנחנו לא באמת נעשה משהו משמעותי נגד התופעות האלה? מתי שכחנו שבניגוד למה שאמר המשורר, מילים דווקא כן אומרות הכל, כי זו מהותן? שאי אפשר לתייג ציבור שלם - מהגרים, להט"בים, ימנים, שמאלנים, התקשורת, האקדמיה, בני מוצא כזה או אחר, הרשימה ארוכה - בתוויות של שמות גנאי, דחייה ופחד, ולצפות שהמילים לא יהפכו למעשים יותר משאפשר להצהיר על אהבה בוערת ואז לצפות שלא יישארו ממנה כוויות?
אנשי סדום נענשו כי הם היו "רעים וחטאים לה' מאד". אחת הפרשנויות המעניינות של הפסוק הזה מחלקת אותו לשניים, תוך יצירת תלות בין החלקים: אנשי סדום היו "רעים וחטאים" בגלל שהם היו "לה' - מאד!". הם היו כל כך קנאים לה', ששיקול הדעת שלהם התעוות והם הפכו רעים וחוטאים.
זה לא המקום היחיד שבו התורה יוצאת נגד פונדמנטליזם כזה, לתשומת לבם של כל הקנאים למיניהם:
הקנאות על כל היבטיה - בין אם זו קנאות עדתית, דתית או לאומית - מובילה לבחירה מסוג אחד.
זו אינה בחירה בחיים.
זו בחירה בסדום.
אנחנו יודעים איך זה הסתיים במקרה ההוא.
אין זמן מתאים יותר להרהר בכך מאשר בשבת הראשונה של ימי בין המצרים.
