רק לכמה רגעים, תשאירו בצד את הדיון על זכויות וחובות, את ההתעמקות במורכבות החיים, את הטיעונים המלומדים ואפילו הלא-מלומדים. עזבו את כל זה, ותקדישו כמה דקות לתחושה הכי עמוקה, הכי בסיסית, הכי ישירה, שאני מבקשת לספר לכם שאני חשה: תחושת פחד. פחד מזוקק, שהוא תוצאה של הסתה המובילה למעשים. המילה "טרור" פירושה "אימה". טרוריסט הוא מי שזורע אימה באמצעות מעשיו, אימה שהיקפה הוא בדרך כלל הרבה יותר רחב ומשמעותי מהיקף המעשים עצמם. אני חיה תחת אימה כפולה. זו שכולנו חיים בצלה, שאני חווה לעיתים בחו"ל כשאני הולכת ברחוב ומגן דוד על צווארי, מה שגורם לאנשים מסוימים לחשוב שיש להם זכות לצעוק עלי שרצחתי את ישו או שאני יהודייה מלוכלכת, להעיף אותי מאוטובוס או לתלוש אותו מצווארי כי הוא "פוגע בהם"; וזו שאנו מוסיפים באמצעות ליבוי שנאת החינם כנגד קבוצה שאני מושקעת בה באופן מאד אישי: הקהילה הגאה, שדרך בני, חתני ושתי נכדותיי אנחנו חלק ממנה. הכאב הנורא על רציחתם של ניר כץ, ליז טרובישי שירה בנקי ז"ל חורג אצלי מהכאב על שנאה כל כך מרושעת וכל כך, כל כך מיותרת. האפשרות האמיתית מאד שמישהו יחשוב שמותר לו לפגוע, באופן הכי פיזי ומדמם, באחת מנכדותיי או באבותיהם, מעוררת בי אימה. התסריט שבו מישהו תוקף אותם כשהם מטיילים ברחוב כי המראה שלהם פוגע ברגשותיו, זורק עליהם אבנים כשהם משתעשעים בפארק כי זה נוגד את אמונתו או מחליט שהוא חודר לגן ילדים שבו נמצאים ילדיהם של מי שמוגדר בפרהסיה על ידי רבנים כ"סוטים", ומטהר את העולם מצאצאיהם, הוא כבר מזמן לא בדיוני במקומותינו. זה תסריט מוחשי ומוכר לנו מאד מניסיוננו כמיעוט בגולה, ושעכשיו חלק מאתנו מפעיל כנגד חלק אחר בתוכנו. וממש, אבל ממש לא מעניין אותי בשם איזו אמונה, אל, תורה או שד הם עושים זאת. העובדה שזו בכלל אפשרות, מעוררת בי אימה.
אני עובדת קשה כדי שלא לתת לאימה הזו לנהל את חיי. זה לא מפחית מעוצמתה. אבל כדי לנהל חששות מבלי לתת להם להשתלט, דרוש אומץ. משה רבנו לא נתן לחשש לנהל אותו נרתע מ"הפגיעה ברחשי הלב של הגברים" כשבנות צלפחד, בניגוד למקובל ולנהוג, דרשו את חלקן. הוא עמד לצד דרישתן, מול העם כולו.
אבל משה רבנו לא היה פוליטיקאי. הוא היה מנהיג.
לצערנו, זה כבר מזמן לא אותו הדבר. לתשומת לבו של הפוליטיקאי ברקת וחבר מרעיו.
