אין לי פרות קדושות. כל פרה מועמדת אצלי לשחיטה עד שלא יוכיחו לי למה כדאי להשאיר אותה, אבל בזמן האחרון אנחנו מוקפים בכל כך הרבה פרות קדושות, שכמעט לא נעים להודות שמה שבאמת עושה לך את זה הוא סטייק עסיסי. לא פלא שאחוז הצמחונים והטבעונים במדינה עולה.
אז אני הולכת לשחוט כמה פרות, ואף אחת מהן לא קדושה ולא כשרה. אם הפרות העבריות הן הכי מניבות בעולם, כפי שהכריז השבוע ראש הממשלה שלנו, אזי אני הולכת לחלוב בשמחה. ראו הוזהרתם.
מירי רגב טענה שהבוז כלפיה הוא צפוי, אבל גם תוצאות ועדת-המקופחים*, או בשמה הרשמי ועדת ביטון, צפויות. איזה כייף שאפשר לשכתב ספרי היסטוריה, זו תהיה הנקמה המתוקה שלי במורה המזעזעת שהיתה לי בתיכון, זו שהיתה נכנסת לכתה, מצווה עלינו לקרוא מאתיים עמודים ולענות על השאלות המלוות, ואז יושבת לפתור תשבצים ולקרוא ספרים משל עצמה. אז עכשיו ישכתבו ויוכיחו שכל מה שלימדו אותנו על הסיפור הציוני, היה מעוות ובעיקר תוצאה של סירוס זדוני ומגמתי של אשכנזים קרי לב. יש עוד כמה קבוצות בעולם שטוענות את זה כלפינו, אבל להם אסור. אחרי הכל, היסטוריה היא בסך הכל סיפור שמישהו מחליט על מרכיביו, ברצותו יכלול אותם, ברצותו ישליך, ברצותו ישנה ואף ימציא. לכן תמיד אפשר לשחק מחדש עם החלקים, כמו בחלקי לגו.
זה לא התחיל בועדת ביטון. אפשר לראות את השכתוב הזה, למשל, כבר בכמה משירי נעורינו (שלא נכללו בספרי הלימוד, רק בערבי השירה) כמו למשל "שארם א שייך". ידעתם שבזמנו חזרנו אליה שנית כי היא היתה בליבנו תמיד? שמבצע אנטבה ובעיקר יוני נתניהו לא היו מבצע ואדם יוצאי דופן והירואיים כמו מבצעים ואנשים נוספים שהיו בהיסטוריה הציונית הקצרה (אני מקווה שועדת ביטון תאשר את זה), אלא אירועים ואדם בסדר הגודל של מעמד הר סיני ומשה רבנו, שיש לשנן את פרטי תורתם בשכבנו ובקומנו ובלכתנו בדרך? ידעתם שהשבוע, אחרי אלפי שנות געגועים, סוף כל סוף "שבנו לאפריקה", למרות שאיכשהו הייתי בטוחה שיצאנו פעם, מזמן, ממצרים? זו כנראה היתה רק מזימה ציונית-אשכנזית, כי תמיד חלמנו על קניה. ואחרי "העוול הנורא של מחיקת חלקים אדירים של הסיפור הציוני", הגיע הזמן שכולם יידעו שבפוגרום בעדן נרצחו יותר יהודים מאשר בפוגרום בקישינב, כי מדינה שהנארטיב שלה פוסע על שביל של מוות ודם, מה שחשוב הוא מספר המתים, ולא מפעלם של החיים.
למרות המורה שלי להיסטוריה, תמיד חשבתי שמה שמעניין בלמידתה הוא הניסיון לבחון תהליכים, נקודות מפתח שהיו צומת ומפנה משמעותיים. אנשים ואירועים שהשפיעו באופן אסטרטגי, לא רק טקטי. כאלה ששינו תפיסות עולם, הובילו לשינויים תרבותיים, חברתיים, גיאוגרפיים ופוליטיים. כך, למשל, לאורך דורות ובכל מקום בעולם חלם העם היהודי לשוב לארצו, אבל הרצל היה רק אחד, גם אם הוא לא נולד בתימן. תמיד השתמשו בעברית כשפת התפילה והלימוד, אבל רק אדם אחד הוביל את ההחייאה היומיומית שלה, במחיר אישי ומשפחתי קשה. גם הוא, אוי לבושה, לא נולד במרוקו. העיר העברית הראשונה של העת החדשה, תל אביב, לא נוסדה על ידי אגודת יוצאי סוריה, ולמרות שהגימנסיה העברית הראשונה שנוסדה ביפו על ידי - מה לעשות - אשכנזים מובהקים ושאני, אשכנזייה חיוורת שכמותי, זכיתי ללמוד בה, דווקא לימדו אותי היטב מי הם הרמב"ם, יהודה הלוי, מונטיפיורי, שלוש, הראשון לציון ורבים-רבים אחרים, למרות שלא היו אשכנזים. את המושבות הראשונות הקימו יוצאי מזרח אירופה ולא מזרח לוב, את החשמל בארץ יזם רוטנברג ולא בוזגלו, הקיבוץ הראשון לא נוסד על ידי יוצאי עיראק, אפילו היציאה מחומות ירושלים הובלה על ידי יהודים מאירופה. שום שכתוב לא ישנה את מקומם ותפקידם של כל אלה בסיפור הציוני, גם אם נוסיף - וצריך להוסיף - את כל צורות ההתיישבות, המנהגים והעדות האחרות בארץ. נכון וראוי ללמוד את הגותם, שירתם ויצירותיהם של מגוון חלקי העם, ובכלל זה יוצאי המזרח, אשכנז, צפון ודרום אמריקה, הבלקן ושאר ארצות. אבל יש לעשות זאת בהקשר ובפרופורציות הראויות, והוועדה שתבחן את זה היתה צריכה להיות מגוונת לא פחות.
אבל זה לא מה שקרה, והתוצאה לפנינו. איך שרדנו כל כך הרבה שנים בלי ללמוד את שיריו של ארז ביטון, שבאופן מאד מקרי "מישהו אחר בחר לכלול אותו בתכנית הלימודים החדשה"? לו היו קוראים לו מנחם רבינוביץ', היו זועקים שיש כאן ניגוד עניינים וששוב האשכנזים לוקחים לעצמם את הבכורה. איך צמחנו ללא "עמוד האש המזרחי", ולמה לבקר רק במרוקו? יהדות צפון אמריקה תרמה ותורמת גם לעולם, גם לסיפור הציוני וגם למדינת ישראל, לא פחות מיהדות צפון אפריקה, אז אולי כבר נשמח בשני הצפוניים האלה ונשלב גם ביקור בניו יורק? גם שם יש יופי של משוררים יהודים, שהשפיעו לא רק על תרבות אלא אפילו על מלחמות ותפיסות עולם. קחו, למשל, את ג'ורג' קוהאן: כן, זה כהן, ולא, הוא לא מהאחים כהן, הוא קדם להם בכמה דורות. אני חייבת לאיש הזה אינספור שעות של שמחה והנאה שתוצאות פעלו הכניסו לחיי. תשאלו את דוד גוגל. אתם יכולים בהזדמנות זו לשאול אותו גם על אחת הממציאות היהודיות החשובות בעידן המודרני, גם היא במקור מאירופה ולאחר מכן אמריקאית הידועה בשם המסך שלה, הדי לאמאר, אבל מי שמתגאה במה שהוא דווקא לא למד במקום במה שהוא כן, כנראה גם לא שמע עליהם.
וכמובן, איך קרה שהצלחנו להמשיך להתקיים ללא הברכה שמערכת החינוך תסדר בעת ביקור בקברי צדיקים, רעיון עוועים שברגע שהתעוררה סערה סביבו, התנצלו וטענו שהוא נכלל "בטעות" בהמלצות.
קברים הם אחת הפרות הכי-קדושות והכי-הזויות בעיני, אז מי שקשה לו עם ההצהרה הזו שיעצור את הקריאה כאן, ומהר.
בראיון מרגש לדני קושמרו, סיפר גידי גוב שכשניצב עם בתו בחופתה, הם הבחינו בפרפר מרחף לידם, והחליטו שהפרפר הוא סימן לכך שענת גוב ז"ל באה להיות אתם בחתונת הבת, וזה שימח אותם. אני מאלה שחייהם מלאים פרפרים כאלה. אני לא צריכה לבקר אותם, הם אלה שמבקרים אותי. במילים אחרות - אני לא מאלה שהולכים לבית קברות או עולים לקבר, גם לא ביום זיכרון מסוים. האחים שלי הולכים "גם בשבילי", וכל אחד מאתנו מכבד את הגישה של האחר. כל עוד מישהו חי ורוצה בכך, אעשה כל מה שניתן כדי להשאירו, פיזית ורוחנית, כחלק מחיי. אבל המוות הוא פרידה פיזית סופית, וכשהוא מגיע - אני לא זקוקה לא לקבר ישראל ולא לקבר בכלל כדי להתייחד עם מתיי או לציין את זיכרונם. כל דרכי הזיכרון שלי קשורים רק לחוויות, למעשים ולהקשרים שנשארו לי ממי שכבר אינו עמנו. אני מכבדת את אלה שזקוקים לקבר, כל עוד זה נשאר ברמת הפרט. אבל ברמה של מדינה, יש לכך השלכות רחבות בהרבה מהפרפר האישי של משפחה זו או אחרת. שחרור מחבלים עבור שבוי חי, כמו גלעד שליט, דורש דיון מעמיק וקשה. שחרור מחבלים עבור שרידים או עבור גופה, לא באמת צריך להיות דיון. גבולות הדמוקרטיה והמוסר של "ובחרת בחיים" יקבעו מהם המקום והמחיר שאנחנו מוכנים לשלם כמדינה עבור אפקט הפרפר של הפרט.
ובתוך כל אלה, מטיילת הפרה הקדושה הידועה בשם "שוויון". טוב, אם כך - אם כבר הולכים להקים פקולטות ללימודי המזרח, שיקימו פקולטה ללימודי המערב, פקולטה ללימודי קוצ'ין, פקולטה ללימודי יהדות אמריקה הלטינית, פקולטה ללימודי געגועיי לאפריקה, געגועיי לקיסינג'ר, געגועי למסעדות היווניות של סלוניקי טרם מלחמת העולם ופקולטה ללימודי מבצעים הרואיים ועלילות גבורה. נרבה לימודים ונרבה שמחה. זה בדיוק מה שיגרום להכלה, ולא להפרדה עוד יותר קשה. העיקר שיהיה שיוויון.
* זו לא המצאה שלי. בכל פעם שההתנהגות המוכרת בין אחים היתה מרימה ראש בביתנו ומישהו היה שואג "למה היא קיבלה ואני לא!" אמי היתה נעמדת בידיים שלובות ואומרת, "תיכף תגיע משאית הפיצויים, אבל בינתיים תחליטו מי מכם הוא יו"ר אגודת המקופחים ומי הסגן". מדהים לחשוב שהיא הבינה בנושא, למרות מוצאה: עד יומה האחרון התגאתה בכך שהיא דור שלישי לעלייה הראשונה, תוך התכחשות לכך שסבי-סביה הגיעו רומניה. היא לא חשבה שזו כזו מציאה גדולה.
