אנחנו קשורים לאדמה בעבותות. אנחנו פוסעים עליה, מפיקים מזון מרגביה, מציבים עליה את עצמנו ואת המבנים שאנו בונים, מדמיינים ומספרים סיפורים על המתרחש בתוכה, מקריבים למענה את חיינו וחייהם של אחרים, מניחים בה את עצמנו למנוחה האחרונה. אנחנו מאמינים ביציבותה, עד כדי כך שאנחנו גוזרים את שמנו משמה ומכנים אותה "אמא", זו שבתוך גופה אנו נוצרים, מתפתחים ויוצאים אל העולם, זו שהיא מקור ההזנה הראשון שלנו, זו שאנו מצפים שתתן את חייה-שלה על מנת לשמור על חיינו-אנו. היא גם זו שיודעת לזעום עד אימה, וכשהאדמה רועדת, מטלטלת ומתמוטטת תחתינו, הבגידה היא כה חזקה, תחושת האסון חריפה וצורבת כל כך עד שעולמנו כולו רועד ומיטלטל אתה, ונדמה ששום דבר כבר לא יכול להיות בטוח.
עוצמת הקשר הזה מופיעה בכל התרבויות. בני שבט הקונסו בדרום אתיופיה מחזיקים ב"אבן השבעה", שמשתמשים בכוחותיה לפתרון סכסוכים. המואשם צריך להישבע על האבן שאם הוא דובר שקר, ייפגע מישהו או משהו הקרוב לליבו. אמונתם בשבועה על האבן, המייצגת את יציבות האדמה, כל כך חזקה, עד שאיש לא יעז להישבע לשווא. נערי השבט צריכים להרים את אבן ההשבעה הכבדה לגובה ראשם כדי להוכיח שהם ראויים להיחשב כבשלים לנישואין; בכמה מהמסגדים בעולם ניתן למצוא אבן שחורה שתפקידה להעיד אם אדם דובר אמת או שקר: מעמידים את הנבחן מספר צעדים לפני האבן ומכסים את עיניו. הוא צועד ומושיט את ידו קדימה: אם נגעה היד באבן - אות היא שהוא חף מפשע, אבל אם לא - סימן שהוא דובר שקר וחייב להתפלל ולכפר על חטאיו; מיתולוגיות שונות מציבות את ממלכת המתים בתוככי האדמה, ועוד לא אמרנו דבר על סלעים ואבנים למיניהם שמייחסים להם אנרגיה, כוחות, גלגול נשמות ואפילו קדושה.
אחד הסיפורים המרתקים על הקשר אדם-אדמה עוסק בקדוש המוסלמי סידנא עלי שראה יום אחד ילדה בוכייה. כששאל לפשר בכייה, ענתה כי הלכה להביא חלב לאמה החולה ובדרך, כדה נפל, נשבר וכל החלב נשפך. כעת, שוכבת האם החולה וממתינה לחלב המבריא, אולם משפחתם ענייה ואין בידיהם להשיג עוד חלב. ריחם הקדוש על הילדה, וברחמיו נטל את רגבי האדמה שלתוכם נספג החלב והחל לסחוט אותם, עד שנעשה נס וכל טיפות החלב ניגרו מתוך גרגרי החול בחזרה אל הכד. כשנפטר הקדוש, כעסה עליו האדמה כל כך עד שסירבה להכיל את גופתו: בכל ערב היו טומנים את גופתו בקבר, ובכל בוקר היו מגלים שהאדמה הקיאה אותו מתוכה. מאז ועד היום נודדת גופתו של הקדוש סידנא עלי בעולם, מבלי למצוא לעצמה מנוחה. לשמים אינו יכול לעלות עד שלא תיקבר הגופה, והגופה לא יכולה להיקבר מפאת זעמה של האדמה;
ואילו אצלנו, האדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח וכל עדתו. "כולם קדושים, לאף אחד אין זכות להתנשא," אומר קורח, ומתכוון - כולם זהים, ואף אחד אינו טוב מהאחר. כך, בהינף משפט אחד, מבטל קורח לא רק את הצורך אלא את עצם היכולת ללמוד, לצמוח ולהתפתח, להיות מודל לחיקוי לאחרים ולשאוף להיות כאלה. ומכיוון שהתורה כולה מתחילה דווקא בעקרון ההבחנה, הייחוד וההבדלה שעושה האל בין השמים לבין הארץ ולאחר מכן בין כל הפרטים האחרים, אפשר להסיק עד כמה נורא עונשו של קורח: מעתה, תשכון בתוככי האדמה, לא תוכל לשאוף לצאת מתחתיותיה, לעלות ולהתעלות אל יושבי מרום. הדרך למעלה - סגורה ואטומה. זה לא רק עונש של בליעה פיזית. זו בליעה של מהות.
וגם זו נקודה למחשבה: כל כך נמאס לה מהסיפורים שלנו, לאדמה, שאנחנו עדיין מיטלטלים בין דרכים, זו המובילה אל הבליעה המוחלטת בתוכה, וזו המובילה אל ההקאה מתוכה. כך או כך, האדמה זועמת. ומתוך כל אלה, מנקרת נטילת האשמה הבודדה, הנואשת, של המשורר: "ראי, אדמה, כי היינו בזבזניים עד מאד" (טשרניחובסקי, 1938).
