"תגידי את זה שוב פעם," הייתי בטוחה שלא שמעתי היטב.
"הוא ייגש אליה."
כן, זה מה שחשבתי ששמעתי. הוא ייגש אליה.
עמדתי על הבמה באולם שאגאל בכנסת, בהכנות האחרונות לקראת טקס הענקת פרסי וולף. יש פרוטוקול שלם של הטקס - מי יושב איפה, איך עולים, מתי נעמדים, מהיכן מדברים. כל שלב מתוכנן על הדקה, כיאה וכראוי לטקס חגיגי ומכובד.
חלק מהפרוטוקול כולל הנחיות מדויקות לזוכים, המסביר להם כיצד הם צריכים לחצות את הבמה ולגשת אל נשיא מדינת ישראל כדי לקבל את הפרס.
אבל כשהנשיא שמע שאחת הזוכות רתוקה לכסא גלגלים ומתקשה לנוע, הוא לא העלה בדעתו לטלטל אותה על רחבי הבמה כדי שתיגש אליו. הוא פשוט שינה את הפרוטוקול והחליט שהוא יעזוב את שולחן הנשיאות וייגש אליה. כל שולחן הנשיאות, ובכלל זה שר החינוך ומ"מ יו"ר הכנסת, הלכו אחריו וניגשו אליה. זה לא היה מתוך רחמים. זה היה מתוך כבוד והערכה, שחזרו אליהם בענק בזכות המחווה הקטנה הזו. כמה מתחשב. כמה נכון. כמה אנושי.
בהמשך, בקבלת הפנים שהוא ערך במשכן הנשיא לכבוד הזוכים, המשפט המרכזי שלו היה פשוט ומלא כנות: "תרגישו בבית". כשבחר להישאר עמנו עם תום הטקס ולכבד את האורחים בלחיצות ידיים, תמונות סלפי וחיוכים, הוכיח שהוא התכוון לכך. הנועם וחום הלב שזרמו ממנו הזכירו לנו לא רק שאפשר גם אחרת, אלא שיש עדיין מנהיגים שיודעים כיצד לעשות זאת.
אי אפשר לכתוב פרוטוקול המסביר כיצד לעורר השראה. או שזה קורה, או שלא.
עם הנשיא שלנו, זה קרה. ביגטיים.
בימים אלה, שבהם נדמה לעיתים שהפכנו לסירה רעועה בין גלים כהים וגדולים, נשיא מדינת ישראל הוא מגדלור של גאווה ותקווה בסערה.
תוכלו לצפות בג'סי נורמן שרה לנשיא בדף הפייסבוק שלו!
