בכל שנה, בשבוע בו אנו קוראים בפרשת "בחוקותיי" המבטיחה שכר ראוי לכל מי שיחיה לפי הקופסא, מתעוררת בי הכמיהה דווקא לדרכי היציאה ממנה.
"שמעתי שבתרבות שלכם, לא נהוג לשאול את המרצה שאלות, כי זה נחשב לפגיעה בכבודו והטלת ספק במקצוענותו," אמרתי ל-400 משתתפי כנס באחת ממדינות אסיה בהן ביקרתי לאחרונה. מטרת הביקור היתה לשוחח על מהות המצוינות ודרכי פיתוחה כפי שמתבטאים בפעילות קרן וולף. "בתרבות שלי, זה הפוך," המשכתי."אצלנו, אפגע אם לא תשאלו, כי זה יהיה סימן שלא עוררתי בכם עניין." הייתי מרצה זרה יחידה, ואחרי הרצו עוד 3 מומחים מקומיים. בסיום הכנס, כל השאלות הופנו אלי בלבד. זה לא היה בגלל שרק אני "עוררתי בהם עניין". זה היה בגלל שרק אני נתתי רשות לשאול.
במקרה אחר, סיפר לי מישהו שהוא אחד הבודדים מארצו העומד בראש חברת הייטק אמריקאית. "הייתי רוצה לראות עוד צעירים מבטיחים מאצלנו נוסעים ומגיעים לעמדות בכירות בחברות מערביות," אמר. דבריו הפתיעו אותי: אני הייתי רוצה לראות את הצעירים המבטיחים שלנו נשארים בארץ וממשיכים להקים סטארט-אפים שמשנים את העולם.
"אתם הישראלים, אתם העם החכם," הודיעו לי שוב ושוב טייוואנים, דרום קוריאנים וסינים שפגשתי. "ישראל היא המדינה שחושבת מחוץ לקופסא. היא זו שקופצת למים, גם אם אף אחד בכלל לא ביקש ממנה לשחות." הסכסוך הישראלי-פלסטיני וה-BDS ממש לא עניינו אותם. גם לא הבעיות הפנימיות שלנו. מה שאנחנו רואים מכאן, הם לא רואים משם. מבחינתם, ישראל היא מודל לחיקוי של יצירתיות, מצוינות והצלחה, שזוכה להערכה רבה. הם מודעים לכך שהישראלים מטילים ספק בסמכות, שלכל אחד מאתנו יש לא רק דעה מוצקה אלא גם את החוצפה להשמיע אותה, ושבישראל יש יותר מהנדסים ובעלי תואר דוקטור פר קפיטה מבכל מדינה אחרת בעולם. הם רואים בכל אלה תשתית המבטיחה הצלחה. "אנחנו חייבים לשלוח אליכם הרבה יותר סטודנטים," אמרה לי פרופסור לביולוגיה מולקולרית בטייוואן, והסבירה: "אצלנו הם לומדים לרכוש ידע, אבל אצלכם הם מגלים את היצירתיות. הם נפתחים, מעזים לשאול ולומדים לחשוב מחוץ לקופסה. זה הכי חשוב. הבעיה היא שכשהם חוזרים, הם שוב נסגרים ונובלים. אם נשלח יותר, אולי זה לא יקרה."
גורמים רבים חוברים ליצירת הצלחה. חלקם פנימיים, כגון שונות גנטית, סקרנות ותשוקה טבעית לדעת; וחלקם חיצוניים - נורמות תרבותיות, סביבה משפחתית-חברתית, מערכות תומכות. אנחנו דורשים מהילדים שלנו להטיל ספק, לחקור ולבדוק. כל ילד בן שלוש נדרש לעמוד על כסא, מול כל המבוגרים שבחדר, ולשאול מה נשתנה. לא הביישן למד, אמרו חז"ל (מסכת אבות, ב', ה'), ובכך הבהירו מהי אחת התכונות החשובות ביותר הנדרשות לנו כדי להיות מסוגלים לשאול: היכולת לרכוש ידע או הבנה אינם מספיקים. יש צורך בתעוזה.
אחד הנושאים החוזרים בדבריהם של זוכי פרס וולף למיניהם, הוא העקשנות שלהם להעיז, גם במחיר של ניכור וסכנה לקריירה האישית שלהם. "המזל שלי היה שלא תמיד הקשבתי לאלה שדרשו ממני להמשיך בתלם המוכר. העדפתי לפרוץ גבולות ולבדוק מה יקרה," אמר אחד הזוכים. אחרת סיפרה שכשהציעה פתרון מהפכני לבעיה, המנחה שלה הציע לה להחליף מקצוע. "במקום זה, החלפתי מנחה," אמרה. פרופסור דן שכטמן התעקש על גילוי הקוואזי-גבישים, עקשנות שהביאה לסילוקו מקבוצת מחקר בטענה שהוא "מטיל עליה קלון" ולביקורת חריפה מצד עמיתים רבים. ההמשך ידוע: שכטמן לא נרתע, הוכיח את התיאוריה שלו ובסופו של דבר זכה בכל פרס אפשרי, ובכלל זה פרס וולף ופרס נובל.
בימים הקרובים יצטרפו שבעה זוכים חדשים ל-304 זוכי פרסי וולף - מדענים ואמנים מרחבי העולם כולו, הזוכים בפרס מסיבה אחת בלבד: הם העזו לשאול - והצליחו. הם נותנים משמעות חדשה, רעננה, למשפט המוכר: והעיקר, לא לפחד כלל.
הערת השועל: נו. אולי הם לא רואים, אבל אי אפשר להתעלם מהריח .....
