פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: להוציא אותם לשבתון. ולא לשנה אחת בלבד.


"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" ויקרא, כה,ד

נאום פסק הזמן של בוגי הוא אחד הנאומים השפויים והערכיים שנשמעו פה לאחרונה, והוא מצטרף לזה של יאיר גולן. בין אם מסכימים עם עמדותיו ובין אם לאו, הנאום של בוגי נועד למעשה לומר דבר אחד: "בקרוב, אבקש שתבחרו בי, כי אני זה שצריך להיות האלטרנטיבה לבוז'י ולביבי כאחד."

הנאום הזה מגיע בדיוק בשבת שבה נקרא את פרשת "בהר", המפרטת את נושא השמיטה. כשמירי רגב טענה שלא ייתכן שבראש מוסדות ציבור, כמו התיאטרון הלאומי ודומיו, יעמוד אותו מנכ"ל במשך שלושים שנה ויש חובה לקצוב את זמן כהונתו, היא צדקה; אלא שעל כך אמרו חז"ל, טול קורה קודם כל מבין עיניך. במילים שגם מי שלא קורא את צ'כוב אולי יוכל להבין: את אותו הכלל תיישמי קודם כל בביתך, במשרות הפוליטיות שאתם ממהרים כל כך לחלוק לעצמכם אחרי שנבחרתם. קצבו את כהונתו של ראש ממשלה. לא יותר משתי קדנציות רצופות, נקודה. הן לא חייבות להיות מלאות, אדרבא: העובדה שראש ממשלה לא הצליח להנהיג ממשלה יציבה למשך קדנציה מלאה פעמיים רצופות, ממש לא ראויה לפרס. גם אחוז החסימה חייב לעלות. לא צריך להיות מומחה גדול למשפטים או מדעי המדינה. צריך רק היגיון בריא.

בארה"ב הבינו כבר מזמן כי אדם המכהן בתפקיד הנשיא יותר מדי שנים, עלול להביא למצב קרוב לדיקטטורה, גם אם היא לא מוצהרת. הנשיא הוא בעל סמכויות וכוח שלטוני מקיפים כל כך, שכהונה ארוכה של הנשיא טומנת בחובה סכנה אמיתית של הגברת שחיתות, הסתאבות והפרדת רשויות. לא צריך להיות שמאלני כדי להבין את הרלוונטיות הדחופה של החלטה כזו בימים אלה, במדינת ישראל.

אני מחפשת את המנהיגות שאחד הביטויים המרכזיים שהיא תיישם כחלק מהיותה דמוקרטית, הוא שינוי שיטת הממשל. עד היום, באופן מאכזב אך לא מפתיע, כל מי שהבטיח לעשות זאת, איכשהו "דחה" או שכח את זה לגמרי ברגע שהוא התיישב על הכסא.

בינתיים, במקום הנבחרים, מה שהולך ונשמט מאיתנו היא המדינה. השבוע ביקרתי במוזיאון הישראלי שבמרכז יצחק רבין. לבד מהעובדה שמדובר במוזיאון יוצא מהכלל, מקיף, בלתי מתלהם, מאוזן ומעורר גאווה והתרגשות כאחד, הוא גם גרם לי להרבה מאד עצב. בהינף שעה מרוכזת, קיבלתי היישר לווריד תזכורת מצמררת לכך שכבר מזמן עברנו את הנקודה בה היינו צריכים להבין את מה שקורה לנו. במקום זה, אנחנו מקבלים את גליק במקום בוגי, את ליברמן בלי אורלי, את חזן ורגב במקום בגין ומרידור. אנחנו הולכים ושוקעים יותר ויותר אל תהומות שבהיעדר קצובת זמן, אנו עלולים להישאר בהן לנצח.

לאחרונה שמעתי שיש כאלה החושבים שמי שבאמת צריך לקבל פרס על מצוינות או להדליק משואה ביום העצמאות, הם אנשים כמו יאיר גולן. זה אולי אחד הדברים היותר עצובים ששמעתי. מה יותר עצוב מלהיות בימים שבהם אנשים כמו גולן ויעלון הם אלה שהיינו נותנים להם פרס, במקום להיות אלה שהם הנורמה המרכזית והמובילה.

הבמה, עושה רושם, עדיין ממתינה. היום יותר מתמיד, כל אחד מאתנו צריך להחליט איזה תפקיד הוא רוצה לקחת על עצמו במחזה הזה.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד