* טייוואן. אי קטן יחסית, עם אוכלוסיה של 23 מיליון סינים מקסימים (אוקסימורון כשלעצמו). הם מגדירים את עצמם כ" אנשי האי הקטן, המוקף ים, שכל הזמן צריך לחשוש מהענק הישן לצדו" - כלומר, מסין. כשאני אומרת להם שגם אנחנו סוג של אי, וגם לידנו יש ענק אבל הוא לא ממש ישן - הם מסכימים בהתלהבות, מתגלגלים מצחוק ומודים שהם לא היו מתחלפים אתנו.
*מעולם לא חילקתי - או קיבלתי - כל כל הרבה כרטיסי ביקור. וגם מתנות לגמרי מיותרות. מישהו צריך סבון בצורה של טייוואן או עוגית אננס בצורה של מגדיל?
* הביקור באקדמיה לאמנויות היה מעורר קנאה מבחינת התשתיות שיש להם. אולם קונצרטים מפואר שיש בו שלושה פסנתרים (שני סטיינווי - שניים!!! - ואחד ימאהה, יצאה לי הנשמה!) ועוגב יפהפה (אלמא, מאחורייך!!); אולם נוסף למופעי מחול (שם יש פסנתר קוואי יפהפה נוסף. לא הייתי בכל הקמפוס, בטח יש עוד איזה אחד או שניים. לאור מצבו של הפסנתר שבכנסת, אי אפשר שיתרמו לו איזה פסנתר אחד, קטן, משהו?), עוד אולם למופעי תיאטרון, כל אחד מהם עם כל הציוד הנדרש, כולל סדנת תפאורה, סדנת תלבושות וכל סדנה נוספת שתוכלו לחלום עליה באמנויות הבמה. תשתיות זה ממש לא משהו שחסר להם כאן. הקמפוס שלהם יושב במקום הכי יפה של טאייפה, משקיף על כל העיר - הם קוראים לזה "מקום שנותן השראה אמנותית". האמת? צודקים. רציתי להישאר לגור שם, עד שראיתי שלצד האולמות המפוארים, השירותים אמנם מצוחצחים למשעי, אבל הם ללא אסלות. אפילו בלודג'ים הזנוחים בבוצוואנה היו אסלות.
גילוי נאות: כמעט בכל המקומות האחרים בטייוואן, היו גם היו.
* מזל ששילבו בביקורים סטודנטים צעירים. מתה עליהם. מלאי תשוקה בוערת לדעת, להכיר ופשוט שובי לב. באוניברסיטה הלאומית של טאיוואן, אחרי שלקחו אותי לסיור בספרייה של האוניברסיטה, הם התעקשו לקחת אותי לחנות אוניברסיטאית שמוכרת מוצרי מזון המיוצרים ברחבי האוניברסיטה עצמה, ולא ויתרו עד שאכלתי גלידה העשויה מחלב המופק מהרפת של האוניברסיטה... :-) גלידה בטעם חלב, ללא תוספת סוכר, מתוקה בדיוק במידה הנכונה. מצאתי דברים כאלה גם באוניברסיטאות האחרות. מישהו אמר רפת ולול בטכניון ולא קיבל?...
* אין אבטלה, אין עניים, אין רעבים, אין קבצנים, אין פשע. פשוט אין. כלום. נאדה.
לעומת זאת, גם כמעט ואין ילדים: 0.8 אחוז ילודה. זה לא יביא אותם רחוק.
* הרבה אנשים עם עגלות ילדים מסתובבים ברחובות. הצצה מהירה מגלה שרוב העגלות נועדו להובלת הכלב המשפחתי. אותו כלב מלווה את בעליו גם בחנויות, זוכה לפינוק של תספורות ובגדים וצעצועים. מישהי אמרה לי שכלבים פשוט יותר זולים מילדים.
יש עיצוב נקי, כמעט סטרילי, מלוקק, לעיתים מנוכר. אולי זה טוב לעיצוב. לא בטוחה שזה טוב לאמנות.
* הטייוואנים מאד נחמדים, שלווים ונעימים, אבל אני עוד לא סגורה על כמה שמחה יש פה.
* מה שכן, יש אוכל רחוב מדהים. נקי-נקי וטעים-טעים.
* הבניין הגבוה ביותר בטאייוואן,"טאייפה 101", מתגאה במעלית המהירה בעולם. אחרי הדים סם המפורסם (כוכב אחד של מישלן! בדקתי לעומק. הם זכו בו בצדק.) בקומת הקרקע, עולים עד למעלה בחמש שניות בערך. מרגישים את זה באוזניים, וכדי להגביר את האפקט - ברגע שמתחילים לעלות, משתררת במעלית אפילה והכל מתמלא "כוכבים" ומוזיקה תואמת מלווה. מכיוון שטייוואן מוכת רעידות אדמה וטייפונים, המגדל כולל מטוטלת-ייצוב ענקית, פטנט מבוסס פיזיקה שתפקידו להגן על המבנה בזמן אמת. יש אפילו וידאו המקרין את כל מקרי ההצלחה האחרונים, ורואים איך הבניין, המטוטלת וכל האנשים שבבניין רועדים מצד לצד מבלי לקרוס... זה היה מאד מרגיע. מאד.
* פתאום, באמצע הלילה, הכל התחיל לרעוד. כמה שניות עברו עד שקלטנו מה קורה, במיוחד כשהבנו שגם הקירות זזים. עד שזינקנו מהמיטה- נגמר. השקט הרגוע של המלון הבהיר לנו שחוץ מאתנו, כולם רגועים וממשיכים בענייניהם. חזרנו לישון, קצת חושדים, אבל העייפות עשתה את שלה. בבוקר שאלנו - ההיה או חלמנו חלום?
היה, היה, ענו לנו. רעידה קטנה ולא רצינית. יש המון כאלה. לא צריך להתרגש.
אוקי, גם אנחנו שבנו לעסוק בענייננו. האדמה רועדת, והשגרה רוקדת.
* "בית הספר הקסום לטכנולוגיות ירוקות". זה אשכרה שמו של מוסד אקדמי. חיכיתי לאיזה הארי פוטר או לפחות דמבלדור, אבל כל מה שהיה שם זה בניין ירוק שעוסק בעיקר באדריכלות ובנייה ירוקה. למה החליטו לקרוא לו קסום לא בדיוק מובן, אולי כדי ליצור ניגוד מוחלט לשיממון של חתיכת הבטון שהוא.
* איל ממון טייוואני הוא אספן אמנות, אבל אוהב במיוחד מוזיקה, ועוד יותר - כינור. הוא תרם לעיר הולדתו מוזיאון יפהפה, חדש. כל השטח, הכולל מבנה וגנים עם מזרקות, בנוי בצורת כינור. הבניין מרהיב ומכיל בעיקר את אוספי האמנות שלו. גולת הכותרת שבזכותה הביקור במוזיאון הזה שימח אותי מאד, היא שלושה אולמות מלאים כלי נגינה מכל העולם, מסודרים לפי שלושה נושאים: כלי מיתר ובנייתם - כולל כינור סטרדיווארי אחד וכמה כינורות אמאטי מהמאה ה-16, כולם מקוריים ומוגנים היטב, כראוי למעמדם; אולם של כלי נגינה מכאניים מהמאות ה-17 וה-18, כולל כלי מרהיב שהוא שילוב של פסנתר, כינורות וחלילים; ואולם גדול מלא כלי נגינה שונים המסודרים על פי יבשות העולם, שבקצהו אזור הבנוי כבמה עליה יושבים כלי נגינה לפי הישיבה המסורתית של תזמורת, המתעוררת לחיים אחת לשעה כשכל הכלים מנגנים יצירה קלאסית כלשהי - סמטנה, בטהובן או פרוקופייב. הקשבתי וזמזמתי להנאתי. מתברר שהטייוואנים לא רק אוהבים מוזיקה, הם גם החזירו את לימודי המוזיקה לבתי הספר, כבר מהגיל הצעיר. מישהי אמרה לי:כשאני גדלתי, הדגישו כל הזמן את ההישגיות, את לימודי ההנדסה והמדעים, בעיקר מתמטיקה. עכשיו זה השתנה כי הבינו שזו טעות. מעודדים את הילדים להכיר וליצור אמנויות שונות, ושוב יש שיעור מוזיקה ושיעור אמנות.
לשאלתי, למדתי שהם משלבים בבית הספר את האמנויות של עצמם, ואת אלה של המערב. הם לומדים להקשיב למוצרט, לקרוא את שייקספיר ולשוחח על ואן גוך, ולא חושבים שזו השתלטות של המערב. הם חושבים שזו יצירה אנושית ברמה מאד גבוהה, שראוי וחשוב ללמוד.
להזכירכם, הם לא "אשכנזים אירופאיים". הם טייוואנים.
לתשומת לבם של אלה שבמקום להתגאות במשהו שהם כן למדו, מתגאים בדברים שהם לא למדו, כמו צ'כוב.
