חוסנה של חברה ככלל ושל מנהיגות בפרט נמדדת ביכולתה לא רק לשמוע את הקולות השונים הנמצאים בה, אלא לאפשר להם להישמע. אבל כדי שזה יקרה, צריך להיות משה רבנו.
"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד… וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה–פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר… לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ… וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְהוָה" (במדבר כז', א-ה; פרשת פנחס)
חמש קבוצות הוגדרו במקרא כקבוצות שפגיעתן רעה ועדותן פסולה.
שלוש הן "חרש, שוטה וקטן". אצל החרש, הליקוי הפיזי עלול לגרום לכך שלא יוכל לתקשר עם סביבתו. אצל השוטה, הליקוי הוא נפשי. ואילו השלישי, הקטן – כלומר, ילד מתחת לגיל 13 – עדיין אינו בשל דיו, לא ברמה הקוגניטיבית ולא ברמה הרגשית. למרות שהסיבה שונה, התוצאה זהה: שלושתם מייצגים אנשים שהבעיה המרכזית הקשורה בהם, היא בעיית תקשורת: הם נחשבים כמנותקים אינטלקטואלית מסביבתם.
הקבוצה הרביעית היא עבריינים. אלה הם אנשים שהליקוי שלהם הוא חברתי-מוסרי. הם עברו על החוק, פגעו בהתנהלות החברה אליה הם שייכים וגבולות המוסר שלהם רעועים. לא בדיוק הדמות שאפשר לסמוך על עדותה. גם כאן, בסיס הבעיה היא בעיית תקשורת.
הקבוצה החמישית, היא נשים.
וגם במקרה הזה, חלק מהבעיה נעוץ בתקשורת.
בנות צלפחד מתייצבות בפני המחנה כולו, ממשה רבנו דרך הכוהנים והנשיאים ו"כל העדה", ולא סתם מתייצבות – הן עושות זאת ב"פתח אוהל מועד" עצמו, מול הבית של אלוהים. אפשר לדמיין את אימת המעמד הרוחשת בתוכן ואת האומץ הנדרש כדי להתגבר על דפיקות הלב על-מנת לבוא ולעמוד כל כך חשופות, חצופות, קוראות תגר – מעמד שהפנייה המנומסת והמכובדת שלהן אינה מרככת אותו, אלא להפך, היא מעצימה אותו. הן קוראות לבעיה בשמה המפורש: אנחנו מוגבלות. הטלתם בנו מום, רק משום שאנו נשים. לא ניתן לכם להתעלם מאתנו.
יש בדרישה הזו מהפכה כפולה. ראשית, בנות צלפחד מציבות סימן שאלה זועק על ההתייחסות המקראית לנשים כאל קבוצה מוגבלת, שזכויותיה מצומצמות מאד. כך, למשל, בעוד הבעל יורש את אשתו, האשה אינה יורשת את בעלה. גבר המוכיח שסיבותיו לכך "מוצדקות", יקבל היתר לשאת אשה נוספת. אפילו בימינו, בתי הדין הרבניים האורתודוכסיים של מדינת ישראל מאשרים לכ-100 גברים בשנה לשאת אשה נוספת (!). למותר לציין שלנשים אין זכויות כאלה, תהיינה סיבותיהן אשר תהיינה. גם העונשים המקראיים המוטלים על נשים קשים בהרבה מאלה המוטלים על גברים (אשה נואפת נדונה למוות. גבר נואף, במקרה הטוב, יקבל נזיפה…).
והנה באות חמש נשים עזות מצח, ודורשות זכות קניין שווה לזו של הגברים.
אבל ההיבט השני של המהפכה שלהן מעניין יותר, והוא עצם העובדה שהן משמיעות את קולן. העובדה שהן צעדו קדימה, הרימו ראש, הישירו מבט אל תוך עיניו של ראש העם מזה ארבעים שנה, פתחו פה – ודיברו.
גם אם מישהו אמר להן שעדיף שישתקו.
או איים שהן רק יגרמו לצרות.
או נתן להן להבין שאף אחד לא סופר אותן בכלל.
הדיבור הזה היה תלוי ביכולתן להשמיע את קולן, אבל היכולת הזו התאפשרה דווקא בזכות היותו של אותו ראש עם מנהיג אמיתי, אדם המשלב בטחון עצמי וענווה כאחד. אי אפשר לחשוד במשה שהוא לא הכיר את חוקי הירושה הנהוגים. בנות צלפחד לא מחדשות דבר כשהן מציגות את הבעיה שלהן. החידוש הוא בעצם העובדה שהן משמיעות קול אחר, התובע התייחסות ברורה: אנחנו יודעות שכאלה הם פני הדברים, אבל האמנם נכון שכך הם יהיו?
משה, שמבין את סדר הגודל של השינוי שהן מבקשות, אינו עונה בעצמו. הוא מביא את פנייתן של בנות צלפחד בפני אלוהים. בכך, הוא מוכיח קבל עם ועדה שיש כאן שאלה שהתשובה עליה מגיעה מאיזושהי אמת בסיסית, מהיסוד, מהבריאה עצמה. היא לא תלויה באדם זה או אחר, ולא משנה לכמה קדנציות הוא נבחר, מה גודל הבית שלו ואפילו לא מהו הסיפור המשפחתי ההרואי שלו, של אחיו או של הוריו. אם אלוהים בעצמו מקשיב לקולן של נשים ומקבל את טיעונן, מי אנחנו שנתנגד?
חוסנה של חברה ככלל ושל מנהיגות בפרט נמדדת ביכולתה לא רק לשמוע את הקולות השונים הנמצאים בה, אלא לאפשר להם להישמע. אבל כדי שזה יקרה, צריך להיות משה רבנו.
