אלה שמתלוננים על כך שהכוס חצי ריקה, כמו גם אלה ששמחים על כך שהיא חצי מלאה, מפספסים את כל העניין
מדי פעם, כדאי לעצור את זרם החיים ולהתבונן על נקודות מסוימות בזמן. כל אחת מהן נושאת נושא אחר. כל אחת מעוררת תחושה שונה. אבל כולן תמונות בתערוכה הגדולה שחולפת בשמי חיינו. הבוקר נזכרתי בשש תמונות שונות שהיו חלק מהשבוע החולף:
– תמונה של הנאה: השבוע פתחנו סדרה חדשה של הרצאות לקהילה, שתתקיים ברחבי הארץ במהלך השנה. כל מרצי הסדרה זכו בפרס קריל, פרס שאנחנו מעניקים למדענים ישראליים צעירים על מצוינות, וכולם שמחו לעשות זאת בהתנדבות מלאה. ההרצאה הראשונה התקיימה בחמד"ע בת"א, והאולם היה כל כך מלא שהיינו צריכים לשים כסאות על המדרגות. למעלה ממאה ועשרים איש יצאו בשעות הערב הקרות מהבית, באו להקשיב ושאלו שאלות. זה בכלל לא היה טריוויאלי, להיפך – זו היתה הפתעה משמחת: ההרצאה עסקה באורך חייהן של לטאות.
– תמונה של השראה: אחד האירועים הכי מרגשים שלנו בשנה, התקיים זו השנה החמישית ברציפות: אירוע שבו אנו חושפים את זהותם של הזוכים החדשים פרס וולף. האולם היה מלא מפה אל פה במשתתפים מכל הגילאים וכל רחבי הקשת הציבורית. בהיעדר מקומות ישיבה, תלמידי התיכון התבקשו לשבת על המדרגות. שר החינוך פילס דרכו ביניהם אל הבמה והקדיש זמן להחליף אתם כמה מילים, האיר אליהם פנים והתרגש אתם מהמעמד. זה לא היה פוליטי, זה היה אנושי. וכולם, צעירים ומבוגרים כאחד, הקשיבו בעיניים פעורות לכל התכנים המגוונים של הערב. אני מודה שכשהכרזנו על כך שאחד הזוכים הוא ישראלי, מחיאות הכפיים היו קצת יותר רמות.
– תמונה של צחוק: זה אחד החלקים המהנים והמשעשעים ביותר בתפקיד שלי: בשעות שלפני ההודעה הפומבית על זהות הזוכים, אני מתחפשת ל"אראלה ממפעל הפייס" של קרן וולף ומצלצלת לזוכים ברחבי העולם להודיע להם אישית שהם זכו בפרס וולף. בין השאר, אני מבקשת מהם לשמור בחשאיות את דבר זכייתם עד להודעה הפומבית, "ואחרי זה ממילא כל העולם כבר יתקשר אליכם". אפשר לעשות מהתגובות שלהם ערב סטנדאפ. במיוחד זכור לי המדען המכובד, איש שמזמן עבר את גיל השישים, שכשהבין שהוא צריך לשמור סוד במשך כמה שעות, נחנק ושאל: "אבל אחרי זה אני אוכל לספר לאמא שלי?…" בסופו של יום, בלי קשר לגיל או למעמד – כשאנחנו מצליחים, אנחנו רוצים לרוץ ולספר לאמא.
– תמונה של רגישות: שעות הצהריים. תור למשהו-בפיתה מתארך. אדם מבוגר נכנס, נוטל פיתה, פותח אותה ועומד, מתלבט. הוא אוחז בה כמו באוצר, אבל לא ממלא בה דבר. הוא מתחיל להסתובב קדימה ואחורה, פנימה והחוצה. מראהו דל. ניכר על פניו שהוא מתלבט, מה יוכל להרשות לעצמו לאכול. המוכר פונה אליו: "חבר, מה לשים לך בפיתה? אל תדאג, עלי!" . זו הצטיינות מסוג אחר.
– תמונה של חמלה: גם זו הצטיינות מסוג אחר. חברה מספרת לי על בנה, קצין בצה"ל. באחד הערבים, היה צריך לעצור חשוד באחת הערים הגדולות בשטחים. כשנכנס לבית החשוד, התברר שמדובר בפלשתיני מבוגר, שהחל לרעוד כמעט ללא שליטה. הקצין ניגש אליו, הניח יד על כתפו וניסה להרגיע אותו: "אם הכל בסדר, בעוד כמה שעות תהיה בחזרה בבית," הבטיח. האיש עדיין רעד ומלמל, " אבל אשתי תישאר פה, לבד…" האשה עמדה בצד, מבוהלת. הקצין הושיב את שניהם, הכין להם כוסות תה וחזר על הבטחתו. כשהיה צריך כבר לצאת מהבית, הפלשתיני התקשה לרכוס את מעילו בשל הרעד בידיו. הקצין התכופף על ברכיו ורכס את מעילו של הפלשתיני. "זו ההתנהלות הרגילה שלהם, אבל את זה," אמרה חברתי, "ארגון כמו 'שוברים שתיקה' לא מביא כעדות."
כמובן שיש גם תמונות נוספות. תמונות של כאב, דאגה, עצב וגעגוע. אפילו הכאה עצמית. אבל קשה ככל שיהיה, על דבר אחד אני יכולה לסמוך: בכל שבוע יהיו תמונות של הנאה, השראה, רגישות, חמלה – וצחוק. תמונות שראוי לצפות בהן. לזה מתכוון הציטוט, שמסתובב לו בפייסבוק בשבועות האחרונים ובכל פעם מחדש מושך את תשומת ליבי:
"אלה שמתלוננים על כך שהכוס חצי ריקה, כמו גם אלה ששמחים על כך שהיא חצי מלאה, מפספסים את כל העניין ולא מבינים את הדבר המרכזי, החשוב ביותר: הכוס ניתנת למילוי".
שתהיה שבת של שמחה.
