פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: סיפור קטנטן על שריקה.


את הקולות האלה, אלוהים שומע.

סיפורים שונים, רובם חסידיים, מספרים על מעשה שהתרחש בעיצומם של ימי תפילה וכוונה גדולה. בכולם מסופר שגדול בתורה כלשהו – רב קהילה, אדמו"ר או הבעש"ט בעצמו – מתקשה לשאת תפילה, למרות שמאחוריו ניצבים מתפללים חסודים ומלאי כוונות טובות. בכל הסיפורים, מופיעה לפתע דמות תמימה – ילד, שוטה הכפר, חרש-אילם ובאחד הסיפורים אפילו מבוגר הסובל מתסמונת דאון – שחוקי התפילה לא מוכרים לו, והוא משמיע קול שאינו מקובל, בדרך כלל שריקה. השריקה שלו פותחת את שערי השמים ומאפשרת לכל שאר התפילות להיכנס, מכיוון שהיא נובעת מלב טהור ותמים.

בעיצומם של חגי תשרי מלאי התפילה והכוונה, אני רוצה להוסיף סיפור שריקה חדש, שסיפר לי חייל צה"ל. הסיפור החל לפני כמה שבועות, והוא עדיין מתרחש. מטבע הדברים ולבקשת החייל שיניתי כמה פרטים, אבל הסיפור עצמו שריר ובריר וקיים.

אחרי שמבצע "צוק איתן" הסתיים, נשלחה פלוגתו של אותו חייל לאחת הערים הגדולות ביהודה ושומרון. החיילים, רובם צעירים בני תשע עשרה, בקושי הספיקו לעבד את מה שהתרחש במבצע, בוודאי שעוד לא התאוששו לכדי רענון ואגירת כוח חדש, המלחמה עדיין בראשם, וכבר היה עליהם לבצע משימות מבצעיות שונות בתדירות גבוהה יותר, ובכלל זה שמירות תכופות יותר. לא היתה ברירה. פצועים רבים טרם חזרו, כמה מהחברים כבר לעולם לא ישובו, הסד"כ חסר.

ערב אחד, החייל שבסיפורנו נשלח לשמור על עמדה הצמודה לכמה מבתי הפלשתינים שבעיר. מסביב היה שקט למדי. אנשים עסקו בענייניהם.

אחרי זמן כלשהו, החייל התחיל לשרוק.

הוא אפילו לא שם לב שהוא עושה את זה. יצא לו ככה, טבעי. איזה שיר מוכר, הוא לא זוכר מה הוא שרק כשלפתע שמע שריקה זרה עונה לו.

החייל השתתק רגע, וגם השריקה הזרה השתתקה.

החייל שרק שוב, והשריקה הזרה ענתה לו.

כך שיחקו בפינג-פונג של שריקות כשהחייל הבחין בזוג עיניים שחורות, נוצצות, מציצות דרך סדק בפתח הבית הסמוך, משם הגיעה השריקה. עוד כמה שריקות משותפות, הסדק הלך והתרחב והעיניים הפכו לראש קטן ומתולתל של ילד בן חמש או שש שהתבונן בחייל בסקרנות.

השמירה נגמרה.

למחרת, החייל שב לשמירה באותה עמדה. הוא החל שוב לשרוק, והמתין. שריקת התשובה הגיעה מייד, והדיאלוג התחדש. זוג העיניים הופיע הרבה יותר מהר הפעם, ואחרי כמה דקות הילד העז לצאת ולעמוד ממש בפתח הבית. הם המשיכו לשרוק זה אל זה ולחייך. הילד התקרב אל החייל, פתח את כף ידו וסימן לו לקחת את הממתק המונח בו. החייל חייך, סירב בנימוס ובמקום זה העניק לילד עוד שריקה. הילד מיהר בחזרה אל תוך ביתו, והחייל השתתק והקשיב. הוא שמע את קולו של הילד, דובר ערבית, ואת קולו של גבר, כנראה אביו, עונה לו בערבית ואז לפתע בעברית, לאט: "בן – כמה – אתה?" אחרי דקה, הילד הופיע שוב בפתח, הביט בחייל ושאל: "בן כמה אתה?" כשקיבל תשובה, רץ שוב הביתה. אביו תרגם לו את הדברים, ושוב נשמעה ערבית והמילים: "איך קוראים לך?".

וכך, שאלה אחרי שאלה, בין עמדת שמירה צבאית לבין פתח קטן בדלת של בית סמוך, הילד, האב והחייל דיברו. האב שימש כמתורגמן, הילד שב והציע לחייל ממתקים, החייל שב וסירב בחיוך, שניהם שבו לשרוק.

החייל יצא למשימות אחרות, ועבר לשמור על עמדות אחרות. הילד ושריקותיו מוסיפים ללוות אותו.

זה כל הסיפור. סיפור קטן. אין בו תפילות. גם לא בקשות מאלוהים. יש בו רק תמימות וקשר בין בני אדם. דבר אחד משותף לסיפורי השריקה החסידיים ולסיפורנו אנו: את הקולות האלה, אלוהים שומע.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד