פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: מה בין מרקש לבין חג הפסח?


לכבוד סיום חג הפסח וחגיגות המימונה, סיפור מרוקאי. חג שמח!

המימונה, כמובן.

לפני חמש עשרה שנה, לכבוד יום הולדתי הארבעים, אמא שלי הזמינה אותי לטיול גדול במרוקו. שתי אשכנזיות בלונדיניות נסעו להן למגרב. אולי במקום "טיול שורשים". אחרי הכל, השורשים שלנו בזיכרון. גם נהגנו לנסוע לשם לא מעט, וגם לא מספיק רחוק. שיהיה מרוקו. גילינו ארץ מופלאה, מרתקת, ממלאה את החושים, מלאה סיפורים ואגדות יפהפיים – ומלאה תרבות וחוויה יהודית אליה נחשפנו מביתו של הרמב"ם שבעיר פס ועד גני מנרה במרקש, שם לפי המסורת החלו יהודי מרוקו במנהג חגיגות המימונה, במאה ה-18.

אז קודם כל, המימונה. יש כמה סברות לגבי מקור השם מימונה. הגרסה הלשונית טוענת שמקור השם במילה אושר=מינון. כדי לברך את המשתתפים באושר, המתווספת על ברכת "תרבחו ותסעדו". לכן נהוג להגיש בצק שמרים תופח עם קצת תמרים, ו-5 מטבעות זהב מונחות על השולחן, סמל לכך שהמזל והברכה יהיו רבים וימשיכו לגדול ולתפוח. גם דג נהוג להגיש, סמל לברכה ופוריות. מי אמר שדגים הם עניין של אשכנזים בלבד. גרסה שמרנית יותר טוענת שהחג מציין את יום פטירתו של אבי הרמב"ם, ומכאן השם: בן-מיימון=מימונה, ומקור המנהג לאכול ביצה קשה ולחם עגול. גרסה שלישית מתבססת על גישה פרקטית: כך ביקשו היהודים לארח ולפייס את שכניהם המוסלמים. יום לאחר שסיימו את חגיגת הפסח, אשו בו "מכרו" את החמץ למוסלמים, הם "קונים" אותו בחזרה ומאחרים-מפצים את שכניהם. מכאן המנהג לאכול מופלטה העשויה מבצק דליל, סמל למעבר הדרגתי בחזרה אל החמץ. יהיה אשר יהיה מקור השם, זו בהחלט חגיגה צבעונית ובעיקר טעימה.

כמו כל תיירת טובה, חזרתי ממרוקו עם קצת כלים, צעיף טואריגי בכחול עז ומדהים ביופיו ושלושה קילו מתוקים שחוסלו בתוך יום. אבל יותר מכל, חזרתי עם אחד הנכסים המופלאים שיש למרוקאים בכלל ולמרקש בפרט להציע: סיפורים. מי שלא צפה במספרי הסיפורים בכיכר ג'מע-אל-פנה, לא צפה במספרי סיפורים מימיו. לכבוד סיום חג הפסח וחגיגות המימונה, מוגש לכם אחד היפים שבסיפוריהם:

היה היה טואריג עשיר וטוב לב שחי בשבט מאד גדול, ראה הצלחה והרבה אושר: נתן צדקה, אירח ותמיד עזר לכולם. יום אחד ירד מנכסיו ונשאר בלא כלום: אשתו נהרגה, בניו נהרגו, בנותיו נלקחו, כבשיו נשחטו – והוא נשאר עירום ועריה, ממש כבסיפור איוב. הלך האיש להרים בוכה, בוכה, אך גם בבכיו אמר – אללה נתן, אללה לקח, וסרב להכפיש את אללה. איוב המרוקאי, כבר אמרנו?

הגיע האיש למדבר והנה – ריח צלי הגיע לאפו. ישב האיש בצל העץ, נשא ראשו, חיפש באפו את ניחוח העשן – והריח, כשעל לחייו זולגות דמעות הזיכרון של ימים טובים יותר.

לפתע, חש האיש ביד נוגעת בכתפו. הסתובב וראה את ראש השבט שבו נערכה החגיגה עומד מעליו. ביקש הטואריג סליחה על שישב בתחומי השבט, אך ראש השבט כעס מאד, לקח אותו לשופט המקומי, וביקש שישפוט אותו על שגנב את ריח הבשר הניצלה.

השופט, שהכיר את הטואריג ואת סיפורו, התקשה להאמין שלפניו האדם שהכיר, והנה הוא שבר כלי וחסר כל, והאור בעיניו כבוי. הקשיב השופט לתלונת ראש השבט וגזר על הטואריג לעבוד 30 יום ולהרוויח 30 מטבעות זהב, ובעוד 30 יום לשוב אליו. אחרי 30 יום של עבודת פרך, שבו אל השופט ראש השבט והטואריג, כשבאמתחתו 30 מטבעות זהב. ביקש השופט מהטואריג, ידידו משכבר, להראות לו כל אחת מהמטבעות על ידי הטלתן לצלחת נחושת. אחת אחת הטיל הטואריג את המטבעות. עם כל צליל נוסף של מטבע זהב, התרחבו בשמחה עיניו של ראש השבט, אך כשרצה ליטול אליו את המטבעות, עצר אותו השופט ואמר: התלוננת שגנבו לך את הריח, ולכן שכרך – יהיה הצליל.

והטואריג? שב אל ארצות החיים.

חג שמח!


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד