פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: לראות את הקולות


לתת ליופי לנצח, גם כשזה קשה

"לא קיבלתי את ה'רגע' שלך עדיין," אמרה לי הבוקר חברה.

"כנראה בגלל שעוד לא שלחתי," חייכתי.

"כן, בזמן האחרון את שולחת את ה'רגע' קצת יותר מאוחר," העירה חברה נוספת. "למה?"

היינו בדרכנו לארוחת בוקר של חברות, בחוף יפו. אור חורפי הזדהר מולנו, מתעתע את החושים אל מול הקור. הים היה כחול ורגוע כתינוק שבע. התבוננתי אל מרחבי הים השקט, וחשבתי על אחד הפסוקים המרתקים בפרשת "יתרו" – "וכל העם רואים את הקולות" (שמות, כ', טו'). באותו מעמד, נקבעו חוקי המוסר הבסיסי. לא מפתיע שזה היה מעמד מלא-הוד.

"למה עוד לא שלחת פוסט?" חוזרת השאלה.

אולי כי לאחרונה, מתרבים הימים שבהם אני רואה קולות, והם ממש לא מהצד של מעמד הר סיני. גם בצד השני של המעמד המוסרי-עילאי ההוא אפשר לראות קולות. כמו גוף המים הענק הזה, שגליו באים והולכים והוא משרה שלווה מדומה, התנהלות שהיא מכשפת ובוגדנית. את מתבוננת בים בערגה, עוקבת אחר תנועותיו והמייתו וחושבת שהוא זורם בחוקיות מסוימת, חוקיות שאת יכולה לעקוב אחריה ולצפות אותה. אבל הרחק במעמקיו, במקום אליו העין לא מגיעה, נעים הרים ומתמוטטים עמקים עד שנוצרת רעידת אדמה סמויה שאת לא יודעת שהיא מתרחשת עד שאת שומעת ורואה את הצונאמי שנוצר ממנה, והוא מתנפל ובולע אותך אל קרבו, לא משאיר ממך זכר.

ואז נזכרתי בטיול של שחרית חורפית שעשינו לפני כמה שנים לאורך החוף הזה בדיוק. המים היו מנוקדים בדייגי השחר שעמדו עם חכותיהם, חלקם היתמרו כישו על המים בעומדם על סלעים נחבאים. על החול נעו אלה שהנשק היעיל ביותר שיש להם נגד הקור, הוא התנועה: מתעמלי בוקר, אנשי יוגה, אופניים וצעידה. גבעות הכורכר הסמוכות היו מנוקדות בחבצלות חוף מבהיקות בלבן, ולצדן כמה פרחי נר הלילה רועדים ברוח הקרה, מסרבים בעקשנות להיפרד ולהתכנס לשנת היום שלהם. יונים ועורבים התקוטטו על שאריות פירורים שנשארו בחוף, זוכים למבט מזלזל של שחפים מעופפים כבעלי בית מעל קצף הגלים. באותו בוקר רחוק, ראיתי שתי נשים שנראות כאילו נשלפו הישר מתוך מערכון של "ארץ נהדרת" משכשכות במים הקרים, כובעים רחבי תיתורה לראשיהן. כבר אז היה לי קר מעצם הרעיון להיות במים, אבל להן זה לא מפריע. הן שרו שירים רוסיים, שחלקם היו מוכרים לי מהצופים, ואני זוכרת שחייכתי והמהמתי אתן. לא רחוק מהן, בית אבות שלם ירד אל החוף, והם התיישבו כולם זה לצד זה על כסאות פלסטיק, פניהם אל המים. אחת מהן, הצעירה שבחבורה, עברה מאחד לאחד והושיטה לכל אחד מהם עוגייה מתוך קופסא. הייתי בטוחה שאם אתיישב בקצה השורה, אקבל גם אני עוגייה של בוקר.

הזיכרון הזה שלח אותי לזיכרונות מחבקים נוספים כשהווטסאפ הבהב בשמחה: דניאל הקטנה שלנו התחילה ללכת. מי שלא ראה את שמחתה של תינוקת המגלה את העולם בצעדיה הראשונים, לא ראה שמחה מימיו.

נתתי לכל היופי הזה לחייך בי שוב את הקולות האפשריים, ובחרתי בהם.

כשחזרנו הביתה, לקחתי עוגייה, זמזמתי שיר והתיישבתי לכתוב.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד