פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: ללכת ולראות


גם ביומיים קצרים, אפשר לראות דברים אם רק מתבוננים באמצעות הלב: שלוש אנקדוטות מסיאול.

לך לך אל הארץ אשר אראך. גם ביומיים קצרים, אפשר לראות דברים אם רק מתבוננים באמצעות הלב. אני הולכת לי בסיאול ומשתדלת להתבונן במקום שעד היום רק שמעתי עליו, בשני הקשרים עיקריים: בהקשר טכנולוגי (סמסונג, היונדאי-קיה) ובהקשר של המלחמה בחצי האי הזה, שכוחות חזקים ממנו בצעו אותו לשניים. סיאול גדולה, מודרנית ותוססת, מציעה טעמים, צלילים ומראות משמחי לב, עין וחיך למי שמזדמן לרגע, כמוני. שלוש אנקדוטות קטנות שניקרו בדרכי האירו סמטאות נפש נסתרות, שהתמזל מזלי להבחין בהן:

♥בין המון אדם, ברחוב עמוס חנויות המוכרות מזכרות שאף אחד לא צריך, בתי תה, דוכנים של אוכל-רחוב ומיצים טבעיים, ניחוח הערמונים שבה את ליבי. מוכר חמור-סבר מילא שקית עבורי. הוא נראה כמו מישהו שרק רוצה לסיים את היום וללכת לישון, בטח לא כמו מישהו שיש לו סבלנות לשוב ולנסות להסביר לתיירת הזאת בקוריאנית ושפת סימנים כמה בדיוק עולה השקית. לאחר ששילמתי, נטלתי ערמון ראשון, ובעודי מכרסמת חייכתי אליו במאור פנים, סימנתי שטעים לי ואמרתי לו את משפט הקסם שדודי תמיד מקפיד לומר לכל מי שזקוק לריכוך, הרגעה או סתם תזכורת שהחיים יכולים להיות יפים: "שיהיה לך יום הכי טוב!"

איכשהו, את האנגלית הזאת הוא דווקא הבין. הפנים העייפות והמקומטות האירו, וחיוך גדול הפציע לעברי. הוא נטל ערמון נוסף והעניק לי אותו במתנה: "גם לך, גם לך!" קד וצחק, קד וצחק. ערמון המתנה הזה היה המתוק מכולם.

♥ "כשהמלחמה פרצה בין הצפון לבין הדרום, הכפר התפצל. חלק הצליחו לברוח דרומה, חלק נתפסו על ידי הכוחות הצפוניים מבלי יכולת להימלט. אבי היה צריך ללכת לצבא הצפוני," סיפר האיש שישב לצדי, מוכיח שוב שלאף אחד אין בלעדיות על סבל. "אבל כל הפרנסה המשפחתית היתה מוטלת על כתפיו. אחיו הצעיר היה בוגר מספיק כדי להתגייס, והלך במקום אבי, בעוד שאר המשפחה ברחה דרומה. כל הניסיונות לבדוק מה עלה בגורלו של האח, לא צלחו, והמשפחה הבינה שהנורא מכל קרה. שישים שנה ידענו שלאבא היה אח שנהרג במלחמה. לפני כמה חודשים, קיבלתי פתאום הודעה שהוא חי, עם אישור לבוא לצפון קוריאה לשלושה ימים כדי לפגוש אותו. איזו פגישה מרגשת! הוא חקלאי, ומצליח איכשהו להתפרנס, אבל העוני שם נורא. השכר החודשי הוא שלושה דולר, כמו המחיר של שק אורז אחד, וגם זה רק אם יש לך מזל. את בני הדודים שלי לא הרשו לי לפגוש… לצערי, אבא נפטר כבר לפני כמה שנים, מבלי לדעת שאחיו למעשה ניצל, חי בצפון קוריאה, התחתן ואף הוליד ילדים. לא להאמין, אחרי שישים שנה, פתאום זכיתי במשפחה שלמה! את יכולה לתאר לעצמך סיפור כזה?!"

אמרתי לו שלצערי הרב, אני דווקא יכולה. ואפילו די בקלות.

♥ מישהו שהיה אתנו הקשיב לסיפור, ובמיוחד לתיאור העוני המנוול, המשטר הקשה והחיים עם הפחד. "אם יזמינו אותי להרצות בצפון קוריאה, לא אסע," אמר.

"אם יזמינו אותי להרצות בצפון קוריאה, אסע בלי לחשוב פעמיים," עניתי.

"למה?" האיש שמצא את דודו האובד הפנה את השאלה הזו אלי.

"כשיש חומה כל כך קשה בין שני צדדים, כל פגישה כזו יכולה ליצור בה סדק, אפילו קטנטן," אמרתי. "דרך סדק יכולים לחדור אור, ומים, וקצת גרגרי חול, עד שאולי אפילו יבקע ממנו פרח."

"את משוררת," חייך האיש.

"לא," גם בלי המבט בעיניו, ידעתי שהחיוך שלי עצוב. "אבל יש לי ניסיון חיים שקשור לחומות."

*הערת השועל: לגבי הסיפור השלישי: מה עם התשובה "אני מצטטת את ליאונרד כהן"?

זו תשובה יפה, אבל זו לא התשובה שניתנה (זה גם לא ממש ציטוט, אבל ניחא) – וגם לא רלוונטית בשלב ההוא בסיפור. בכל מקרה, בהמשך השיחה בהחלט סיפרתי לו על מי התבססו דברי. הוא לא הכיר את הכהן הגדול, ושמחתי לספר לו קצת עליו. כל השועלים יכולים להירגע.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד