פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: להאמין שוב בניסים


לפעמים צריך להקשיב למילים שיש למישהו זר לומר עלינו, כדי לקבל שוב פרופורציות. כי אורח לרגע יכול לראות גם את הפרחים, להריח את ריחם ולהתפעל מיופים – אותם פרחים שכבר נמצאים מול עינינו כל כך הרבה שנים, שאנחנו שוכחים שהם שם.

בכל שנה, בשבוע בו אנו קוראים בפרשת "בחוקותיי" המבטיחה שכר ראוי לכל מי שיחיה לפי הקופסא, מתעוררת בי הכמיהה דווקא לדרכי היציאה ממנה. השנה, לאור מה שמתרחש כאן בשבועות ובימים האחרונים, היתה לי תחושה של טביעה כל כך עמוקה בבוץ שהקופסא שלנו מלאה בו, ששום דבר כבר לא יוכל להוציא אותנו ממנו. בוגרי – סליחה, בוגרות – אוניברסיטת פולניה נוהגות לומר "אורח לרגע רואה כל פגע", אבל לפעמים צריך להקשיב למילים שיש למישהו אחר לומר עלינו, כדי להיזכר, להתנער ולקבל שוב פרופורציות. מישהו זר, שבא ממקום אחר, מתרבות אחרת, ומתבונן בנו בסקרנות. כי אורח לרגע יכול לראות גם את הפרחים, להריח את ריחם ולהתפעל מיופים – אותם פרחים שכבר נמצאים מול עינינו כל כך הרבה שנים, שאנחנו שוכחים שהם שם.

השבוע פגשתי קבוצה של נשים צעירות, שהגיעו לישראל מתרבויות שונות מאד משלנו. נשים משכילות, בעלות מקצועות חופשיים וקריירות, שהגיעו לכאן פני כעשרה חודשים למשך שנה אחת, במטרה ללמוד ולהכיר אותנו – את התרבות, התעשייה, ההזדמנויות – ולסייע בפיתוח קשרים בינינו לבין מדינות מוצאן. כשנשאלו "מה מוצא חן בעיניכן במיוחד בישראל," נדלק בעיניהן ניצוץ. פעם, לא כל כך מזמן, עוד היה ניצוץ כזה גם בעיניי. קצת הצחיק אותי לחשוב שמדינה כל כך קטנה, מסובכת ומסוכסכת כמו שלנו, שהיא כולה בגודל של עיר בינונית ומטה בארצות מוצאן, מושכת אותן כל כך. התשובות שלהן היו כמו ורדים ריחניים ורעננים לכבוד שבת.

"בשורה התחתונה, זה קודם כל האנשים," אמרה אחת. "יש כאן מגוון אנושי ממש אדיר, שפות, אוכל, ריחות, צבעים ובעיקר אפשרויות. נדהמתי כשפגשתי אנשים שהם כמה דברים בעת ובעונה אחת. למשל, בחור שהוא גם עורך דין וגם לוחם קרב מגע. אצלנו אין דברים כאלה. זה פותח את הראש, האדם יכול להפרות את עצמו מדברים שונים."

"אני אוהבת את העובדה שבכל מקומות העבודה שהייתי בהם, ראיתי הרבה נשים הרות," אמרה שנייה. "פעם באתי למשרד ממשלתי, והבחנתי שהגיעו לשם הרבה ילדים. היה יום חופש, עשו להם שם חגיגה…כאן העבודה, נשים הרות וילדים הם חלק בלתי נפרד מהסביבה, העשייה והיומיום. הם לא צריכים להתחבא באיזו פינה ולא מזיזים אותם הצידה. זה מוצא חן בעיני, במקום שממנו אני באה זה לגמרי אחרת."

"המילים הראשונות שלמדנו, אחרי שלום ותודה, הן חוצפה, בלגן ומגניב," צחקה השלישית. בהחלט מה שצריך כדי להיות מסוגלים לפרוץ קופסאות.

"אתם רוצים לדעת מהי ישראל?" סיכמה אחת מהן לקראת סוף המפגש, "ישראל היא המדינה שחושבת מחוץ לקופסא. היא זו שקופצת למים, גם אם אף אחד בכלל לא ביקש ממנה לשחות."

ואז היא עצרה רגע, חייכה ואמרה: "ישראל גרמה לי להאמין שוב בניסים."

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו, נזכרתי בשירו של עלי מוהר.

אני רוצה להאמין שהוא צדק.

לחיי הניסים שבדרך.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד