כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד

פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת – וישב: ומחכה ומצפה


גבולות הציפייה קשורים לפער שבין הציפייה לבין המציאות שבתוכה אנחנו מבקשים שתתגשם. במידה רבה, הפער הזה תלוי בנו, במעשים ובתגובות שאנו בוחרים בדרך מהמציאות אל הגשמת החלום.

פרשת "וישב" היא אחת הפרשות המרתקות בתורה. יש בה כל כך הרבה יצרים, רגשות, תככים ומניפולציות אנושיות, שהיא יוצרת חיצים שמצביעים בכיוונים כמעט אינסופיים של דילמות. אחד הכיוונים האלה הוא הקשר בין ציפייה ובחירות. רלוונטי לימים אלה.

פרשת "וישב" היא אחת הפרשות המרתקות בתורה. יש בה כל כך הרבה יצרים, רגשות, תככים ומניפולציות אנושיות, שהיא יוצרת חיצים שמצביעים בכיוונים כמעט אינסופיים של דילמות. אחד הכיוונים האלה הוא הקשר בין ציפייה ובחירות. רלוונטי לימים אלה.

לפי המילון, ציפייה היא המתנה, תקווה וייחול – למשהו שיקרה, להתגשמות של חלום. יש משהו מתוק בציפייה שמתממשת, בקבלת ה"מתנה" שבתוך ההמתנה. גבולות הציפייה קשורים לפער שבין הציפייה לבין המציאות שבתוכה אנחנו מבקשים שתתגשם. במידה רבה, הפער הזה תלוי בנו, במעשים ובתגובות שאנו בוחרים בדרך מהמציאות אל הגשמת החלום.

תמר יושבת בבית הוריה, כלואה בנורמות החברתיות שבהן היא חיה, ומצפה.

יוסף יושב בבור הכלא שאליו נזרק על ידי פוטיפר, וממתין.

יהודה שוכח את תמר, שר המשקים שוכח את יוסף.

כשתמר מבינה שיהודה מעדיף להיעלם ולהתעלם, הציפייה שלה מתפוצצת ומכריעה.

מכאן ואילך, הסיפור מקבל תפנית יפהפייה.

כי הציפייה של תמר היא החיבור שבין ערגה וגעגוע עמוק, כל כך עמוק שהוא יכול להטביע אותנו למקום שכדי לצאת ממנו ולנשום שוב אנחנו עושים דברים שבשום מצב אחר לא היינו מעלים בדעתנו לעשות. דברים שהם נגד כל מה שלימדו אותנו, נגד המוסר והחוק שאנחנו מאמינים בהם, נגד עצמנו ממש. כל נימי נפשנו זועקים נגד, אבל הלב, הלב בוכה ודורש את שלו. ובנקודת השפל הזו, זעקת הלב היא שמנצחת.

תמר לא ממתינה יותר. היא נוטלת את גורלה בידה, ובתהליך מהונדס לעילא, הכולל התחזות, רמאות, גניבה וצדק פואטי, היא מוכיחה שלפעמים, המטרה מקדשת את האמצעים. היופי הפיוטי של הסיפור מתעצם כאשר כל המניפולציה הזו מתחילה במקום ששמו "עיניים", ומגיעה עד כיכר העיר עצמה. קבל עם ועדה. שם, לעין כל, תמר שבה ונוטלת לעצמה את הבטחת העתיד.

רק מי שחווה ייאוש של אובדן, רק מי שיודע געגוע אמיתי מהו, יכול לתאר לעצמו מה עובר על תמר בויה-דולורוזה שלה, אבל ברגעים שבהם יהודה אומר "צדקה ממני", הניצחון הוא שלה.

אל יגבה לבך לחשוב שיכולת באמת להתעלם, היא חושבת. אני כאן. נוכחת. גם אם אתה עובר ושב, אני כאן, האובדנים שלך הם גם שלי והתקומה האמיתית יכולה להיות רק שלנו.

תמר מוכיחה הבנה של נפש האדם, היכרות מעמיקה עם הנורמות החברתיות שבהן היא חיה ובעיקר יכולת לפעול בתוכן ולרתום לטובתה את כל מה שעומד נגדה.

יוסף, לעומתה, שב ומוכיח שאין לו שום הבנה כזו. לא ביחסיו עם אחיו, לא בהתנהלותו בבית פוטיפר וגם לא לאחר מכן. בשבוע הבא, נגלה שיוסף ממשיך וממתין עד ששר המשקים נזכר בו.

אפשר לומר שלא היתה לו ברירה. מה כבר אפשר לעשות כשאתה זרוק בכלא של פרעה. אבל זו בדיוק הנקודה שבה הציפייה מתחברת עם בחירת התגובה.

יוסף בוחר להמתין להזדמנות.

תמר בוחרת ליצור את ההזדמנות.

באומץ, נחישות ותבונה יוצאי דופן, היא משחררת את עצמה מהכלא החברתי שנכלאה בו.

אולי בגלל זה, יוסף הוא לנצח מספר שתיים.

תמר, לעומת זאת, מקימה את שושלת בית דוד.

ולכל מי שמתקשה בציפיות ובויכוחים המתישים לקראת הבחירות הקרבות (עד כדי כך שהשבוע שמעתי לא פחות משני אנשים שונים מכריזים שהם מחרימים את כל אמצעי המדיה – מהרדיו ועד פייסבוק, לפחות עד אפריל. ורק התחלנו…), אצטט שנים:

"אין תקווה שלא מעורב בה פחד, ואין פחד שאין בו תקווה." – ברוך שפינוזה.

"ציפיות יש רק על כריות." – לילך, מזכירתי הנאמנה