פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת – ויגש: בשבחי הדמעות


יוסף הוא הבכיין הכי גדול בתורה. כמה יופי יש במופע הרגשי הזה, כי בחיבור אל הקרביים הכי-פנימיים, סוערים ומגווני-רגש האלה שלו, הוא יוצא לאור.

להיאחז,

להיאחז בהם שוב.

להרגיש את הגעגוע המודחק, המוכחש,

הלופת, המרסק,

פורץ ברגע כמו לבה מהמרכז,

מציף בחומו את מרחבי הבטן,

נושא שוב את דמעות הכאב,

את בכיין של

התקווה המשתוקקת,

החלומות הממתינים,

האהבה המעונה

המבקשת שוב את היד האוחזת,

המלטפת, המוכרת,

הלוחשת בלשונות של אש.

וכמו אודם הורד בתיבה של זכוכית,

מודיע.

עוד חי.

בעיצומה של ההתלהבות שלנו ממנו כמנהיג גדול, בעל יכולת תכנון אסטרטגי, הבנה וחשיבה לוגית לטווח ארוך, שזור מופע שכל-כולו רגש. עד כדי כך, שהתורה חורגת ממנהגה ומתארת אותו ככזה:

א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. ( בראשית, מה', א'-ג')

יוסף בוכה.

הוא התחיל לבכות כבר בפרשה הקודמת, וימשיך גם בפרשה הבאה. יוסף הוא הבכיין הכי גדול בתורה.

כל אחת מהפעמים שבהם יוסף בוכה שונה מחברתה. בפעמים הקודמות הוא מסב את גופו ונפשו משאר הסביבה ובוכה לבדו, בזרועות עצמו. אפשר לתאר אותו מתאפק עד שהוא מוצא איזו פינה, מתקפל, משתבלל, מנגב את דמעותיו ושוב יוצא אל העולם. אלה אירועי בכי אישיים, שהם רק פרומו לבכי הבא.

כי בבכי הזה, יוסף לא יכול עוד להתאפק. הוא חייב להתחבר למקום הכי פנימי שלו ולאפשר לו לצאת לאור. לגעת, באמת לגעת, במקום שרוחש בכל קשת הרגשות, ולחשוף אותו על הדימום והכאב והכמיהה הלוהטים בו. הזעם. אפילו היוהרה. אותה יוהרה ילדותית הגורמת לנער, שהוא רגיש מספיק כדי לפתור חלומות, לספר לאחיו שהוא יהיה לא רק מוצלח מהם, אלא ישלוט בהם. הוא שילם קשות על היוהרה הזאת.

וכשהוא מתחבר למקום הכל-כך רגיש הזה, שבו הוא חושף את קרביו בפני אחיו, איש לא עומד איתו זולתם. החשיפה כל כך גדולה, שאין מקום לשום אדם נוסף, רק למושאי אותם רגשות, סוערים ומופלאים וכואבים ככל שיהיו. אבל בדיוק במקום הזה בכיו קורע לב כל כך, שכלם שומעים. לא רק אחיו שומעים ונבהלים אלא גם פרעה וכל אנשיו, ובין דמעה לדמעה פורצות ממנו המילים המביעות את הכל ושואל:

העוד אבי חי?!

העוד – אחרי כל הזמן והמרחבים שהפרידו בינינו, אחרי כאב הפרידה הקשה מנשוא, לאור המחשבה שלעולם לא נראה שוב זה את זה, אחרי כל זה – עדיין?

אבי – יוסף עומד מול אחיו, אבל הוא לא שואל אם "אבינו" חי, אלא אבי. לא הדמות שאתם מכירים, אלא זו שאני קשור בה בעבותות- ברזל. האבא שלי. זה שהעניק לי ורק לי כתונת פסים, שאהב אותי יותר מכל, שדמותו היתה התקווה שליוותה אותי במקומות ובזמנים הכי קשים. את הדמות הזו, רק אני מכיר. היא שלי.

חי – שזכרונו מלא בי, שאני וטעמי מוחשיים מול עיניו, בפיו, בנפשו. בכל יום, בכל געגוע, בכל ניצוץ של כמיהה. העובדה שהוא נושם, מדבר ואפילו מתפקד איתכם, לא מעידה על כך שאבי-שלי חי, ואני רוצה לדעת: כתונת הפסים ממתינה לי?

וזה כל כך חזק, שהממלכה כולה לא יכולה להתעלם מהרגש המתפרץ.

כמה יופי יש במופע הזה.

מגוון רגשותיו, נפשו ואהבותיו של יוסף הם חלק ממשוואת חייו, בלי היסוס ובלי בושה. זו נקודת המפנה שאחריה כבר שום דבר לא דומה למה שהיה קודם. בעזרתו אומרת לנו התורה: יש רגעים מסוימים, גדולי-הדר כל כך, שהם ראויים לכך שנתעכב עליהם. שנחכה להם. שנתאמץ עבורם, בלי לוותר.

רגעים של 'עוד חי'.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד