פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: בכיו של הלב השבור – פרשת ויגש


כשהם מבינים שהם אכן חיים זה בזה – הם ממהרים לשוב זה אל זרועותיו של זה, ובכיו של הלב השבור נענה. החיים כבר לא יכולים לחכות יותר.

הלב שלו שבור.

אל תתנו לכל המעטפת – ההצלחה, המעמד, העושר והאושר – להטעות אתכם. הלב שלו שבור.

זה לא שברון לב של גיל הנעורים, גיל שבו לבבות שבורים ישנם בשפע. גיל הנעורים הסוער מיטיב להכריז שלבו לעולם שוב לא יתאחה, אבל ברוב המקרים מגלה שהזמן מרפא הכל, ובאופן אירוני – וכנראה ממוזל למדי – בדרך כלל גם די מהר. תקווה שאבדה מתחלפת כמעט בן לילה בתקווה חדשה. אהבה שנכזבה הופכת לאהבה אחרת. לב מחודש צומח במקומו של הלב שנשבר, ומה שנשאר זו מיתולוגיה חביבה ההופכת לחלק מסיפור חיינו ושאנחנו אוהבים לשוב לספר לעצמנו ולהתגעגע אליה מדי פעם. זו טיבה של סערת הנעורים ההפכפכה. לא יותר.

אבל יוסף סובל משברון לב מסוג אחר לגמרי. זו של אדם בוגר ולמוד ניסיון, שעידן התמימות כבר הרחק מאחוריו. אדם שדרקונים רבים כבר ארבו לו והוא יכול להם, נושא צלקות המעידות על מאבקיו, פה ושם עדיין סובל מכאבי שברים שהתאחו ושעדיין פועמים כשהצינה נושבת. אדם כזה, הרבה יותר קשה לסדוק שוב את לבו, שלא לדבר על לשבור אותו. מי שחווה שברון לב בבגרותו יודע שמכל הלבבות השבורים, זה הסוג האכזרי, הכואב והמרסק ביותר הקיים.

אומרים שהנקמה הטובה ביותר במישהו או במשהו שהשליך אותך לתחתית הבור, היא ההצלחה. אם זה נכון, יוסף יכול היה להיות הנוקם האולטימטיבי בהיסטוריה. מהאובדן והכאב הגדולים, הוא הצליח לטפס ולהפוך לאיש החזק ביותר בעולם העתיק. הוא לא נולד מלך או מנהיג. כל חלומותיו התגשמו בזכות עצמו, יכולותיו וזוהרו האישיים. וכשעומדים לפניו אלה שפגעו בו יותר מכל, הוא אכן בוחר תחילה בדרך המוכרת, שאצל אנשים רגילים מובילה לנקמה מתוך כעס, עלבון וכאב. מה יותר מתבקש מלהפגין מול אחיו הרעבים, המתרפסים, העלובים ובעיקר הבלתי חושדים את מרומי מעמדו והתגשמות כל חלומותיו. נקמת המצליחים.

אבל יוסף אינו אדם קונבנציונאלי. דווקא במקום הזה, מגיע סוף סוף הרגע המרכזי, אולי הכן והטהור ביותר בחייו, שבו הוא מתחבר לעצמו, וזה ממש לא רגע של נקמה. הבגידה הנוראה של אחיו, הבור, העבדות, עלילות השווא, הכליאה – כל אלה לא הצליחו להביא אותו אל החיבור למקום הפנימי, הכל כך אישי וכואב הזה, שיש בו מים הפורצים דרך העיניים. את זה, עשה הרעד הבלתי נשלט של הגעגועים. געגועי הזיכרון.

"שירים הם לפעמים האהבה האחרונה לבית שרחק", כתב נתן יונתן. הוא טעה. השירים הם רק חלק מהאהבה לבית שרחק. ישנם גם כתונת הפסים האוהבת שעטפה. החלומות שגרמו לנפש לנסוק. המילים שהרטיטו את החושים. הבשמים שהרעידו את הנחיריים. הרוחות שפרעו את השערות. המגע שליטף את העור. והאור, האור שחימם וזהר לעיתים עד כדי עיוורון. האהבה לבית שרחק מורכבת מכל אלה ועוד הרבה יותר. געגועי הזיכרון. וכשאלה מתקיפים אותו עד כאב, יוסף בוכה.

לגמרי לבדו, הוא בוכה.

יוסף הוא לא מהבוכים. בכיו הוא מהסוג הנדיר, הנובע ממקום מאד פנימי, מדמם וכואב. זה מקום מאד בודד, אבל גם מאד אינטימי. שני גורמים חוברים כדי להפוך את הכאב הזה לעוצמה: החשיפה והמודעות. יוסף אמנם בוכה לבד, אבל הבכי שלו לא נסתר, להיפך: כולם שומעים. כל בית פרעה, כל מצרים, כל אחיו. ומהמעמקים האלה, צומחת הנוכחות החזקה ביותר שלו, והוא אומר: אני יוסף.

אני יוסף. על החלומות, הכישרון, המנהיגות, מה שאמרו עלי, מה שלא אמרו, מה שנכון ומה שלא, היוהרה, הכאב וגם הבכי. כל המכלול הזה, הוא אני. אני יוסף.

הנוכחות הזו תקבל את המענה ליופייה הייחודי כשסוף סוף יקבל תשובה לשאלה האחת המהדהדת בו, זו שתשיב אותו אל הזרועות החזקות והאוהבות שיהיו שם כדי לחלץ אותו מהבור האמיתי שבו הוא נמצא, הבור שהוא לא באמת יצא ממנו ומהריקנות הנוראה שהיתה בו.

העוד אבי חי?

זה לא שיוסף לא יודע שאביו חי. הוא כבר שאל וקיבל תשובה. אבל זו היתה תשובה על אביו החיצוני, ששאר העולם ובכללו אחיו רואים. זה לא האב שיוסף שואל עליו הפעם.

העוד אבי חי? האב שהוא שלי, שהוא מוחשי כל כך בראשי, שאף אחד מכם לא מכיר ולא יודע כמוני, האם האב הזה עדיין קיים? האם הוא עוד מתגעגע אלי, כפי שאני מתגעגע בכל יום, בכל דקה? אני צריך לדעת עכשיו, כאן ובמחיר דמעותיי – האם געגועי הזיכרונות שלי הם שלי בלבד, או שעדיין יש מי שחולק אותם אתי?

וכששניהם, יוסף ואביו, מבינים שהם אכן חיים זה בזה – הם ממהרים לשוב זה אל זרועותיו של זה. מהר. בדחיפות. בלי "לרגוז בדרך". בכיו של הלב השבור נענה. החיים כבר לא יכולים לחכות יותר.

כמו יוסף, כל מי שלא מפחד מהדרך הנוראה והמופלאה הזו, מהגעגועים, מהבכי ומשובו של החיבוק, יודע: אחרי הבכי של "ויגש", אפשר להגיע ל-"ויחי".


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד