על חוסר היכולת להפסיק אנו עשויים לזכות במתנת "גילו ברעדה", אבל לשם כך דרוש אומץ של מנהיגים אמיתיים.
"תכבה את זה, כמו מתג חשמלי
פשוט עשה קליק, זה כזה מין טריק…"
("ספר המורמונים", מחזמר – לופז, פארקר וסטון)
זה כזה מין טריק שאומר שכשמשהו מאד מקשה עלינו, גורם לנו להרגיש לא נוח או דורש מאתנו מאמץ יתר עד כדי כך שאנחנו חשים שאנחנו לא יכולים לעמוד בזה – הפתרון הוא פשוט להפסיק. להתכחש. להעלם. להתנתק.
יותר מדי פעמים, ההיסטוריה מוכיחה שהתנתקות כזו הופכת הכל. זהב לתבן, בכורה לעדשים, אישה לאחות, קשר לדממה. אני מכירה אנשים, שלא לומר מדינות, שיודעים לעשות את זה מצוין. מה זה אומר עליהם ועל מידת האמון שאפשר לתת בהם זו שאלה נפרדת, אבל לפעמים אני מקנאה בביטחון הצדקני והיהיר, שלא לומר שלווה מדומה, שזה מעניק להם, כי אני מודה שאני נכשלת בו כישלון מהדהד, בטריק הזה. הכישלון הזה משמח אותי, למרות מחירו הכבד מאד. שום כאב ופחד שבעולם לא יגרמו לי לומר שחבל שאני לא יודעת איך לעשות את זה.
יצחק מגלה שגם הוא לא יודע איך. הוא מנסה את הפטנט הזה של אבא שלו לשחק עם המציאות, ומודיע למלך גרר שרבקה היא לא אשתו אלא אחותו. משחק המציאות הזה הוא משהו שגם אשתו ואחד מבניו עושים בהצלחה רבה. אבל בניגוד אליהם, הוא לא מצליח "להפסיק". כשמדובר במשהו כל כך משמעותי כמו האהבה שלו, כל מה שמלך גרר היה צריך זה להעיף מבט בצחוק שבין יצחק ורבקה כדי להבין, שיחסי אח-אחות אין פה. כשיצחק צריך לבחור בין התמסרות קיצונית לבין נטישה קיצונית – הוא לא מסוגל. מבחינתו, זה בלתי מתקבל על הדעת ובעיקר, כפי שמתברר לו, לא באמת נחוץ.
קחו את חוסר היכולת הזו להפסיק, חוסר המוכנות להתכחש למה שחשוב או להתנתק ממה שנראה בלתי אפשרי, ויישמו אותה על תחומים רבים בחיינו. פוליטיים, חינוכיים, אישיים. החלשים יזהו בה חולשה. האמיצים יזהו בה עוצמה השמורה למנהיגים אמיתיים. אלה, אינם מפסיקים.
יחידי סגולה כאלה זוכים במתנת "גילו ברעדה". זו התשורה. "גילו ברעדה", יהלל אחד מצאצאיו של יצחק אחרי דורות רבים. כל הפרשנויות שמצאתי לשילוב המופלא הזה מתייחסות לרעדה הזו כאל מילה נרדפת לפחד. זה לא מפתיע, כי הזכות לשמוח מלווה תמיד בחשש מהסיכונים, מתוצאות בלתי צפויות ובלתי רצויות. אבל הרעד הזה אינו נובע רק מחשש. כשמלאים בגיל, רועדים גם מרוב אושר. זוכים במשהו כל כך נכון, שהוא זורם לנו בעורקים, פועם בכל נים וגורם ללב להשתולל ולכל הגוף לרעוד, לעיתים עד כדי עילפון שמפיל אותנו ממרומי הגמל שעליו אנו רוכבים, ומוציא מאיתנו את הצחוק הכי יפה שיש בנו.
רק מי שרעד כך, באמת ובתמים, מבין שניתנה לו מתנה כה גדולה, שהוא לא ירצה להפסיק אותה.
לכל האחרים, אורב הכזב של שכשוך במי אפסיים.
ועל זה נאמר: "הכל פוליטי".
* למי שמבקש כמה דקות של הנאה צרופה במהלך הסופ"ש: סרטון היוטיוב של ניל דגראס טייסון על "טיעון מתוך בורות".https://www.youtube.com/watch?v=Rz23v6aosjU
האמת? כל סרטון שלו הוא הנאה צרופה.
שבת שלום!
