פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני פסח: חד גדיא


כל חג והשירים שלו, אבל רק לחג אחד יש עז. טוב, גדי. אבל הוא יהפוך לעז.

"אבינו הזקן הלך לשוק לפני שנה,

גדי קטן, יפה וצח, בשני זוזים קנה…"

יותר מכל דבר אחר, פסח היה אצלנו חג של שירים, שני רק לחנוכה. נכון, שרנו את כל השירים שנכללו בהגדה, מההתחלה ועד הסוף, בשמחה וללא שמץ זיוף. אבל פסח היה חג השירים דווקא בזכות השירים שלא נכללו בהגדה. שירים שרובם היו גרסאות חדשות, מעודכנות-משהו, של מוטיבים מתוך ההגדה, מהשיר "מעשה בגדי", המצוטט למעלה, דרך "שה וגדי", "חנן ועליזה", "ארבעת האחים" והלוך והרחב לשירי ארץ ישראל הישנה, שאז עדיין היתה חדשה יחסית, ובכל מקרה היתה טובה.

את כל השירים האלה אהבנו במיוחד, משני טעמים.

ראשית, לא היתה חובה לשיר אותם. העובדה שיכולנו לעשות משהו שלא מחייבים אותנו לעשות, הפכה אותו לנחשק, מתחצף – והרבה יותר מהנה מאשר לעמוד על כסא ולשיר קבל עם ועיניים "מה נשתנה".

שנית, נהגנו לשיר אותם אחרי סיום קריאת ההגדה, כשכל המבוגרים הרציניים כבר היו עסוקים בדברים-שאחרי-הסדר. ומכיוון שלא ממש הצטיינו בשוויון מגדרי באותם הימים, זה נראה בערך כך:

חלק קטן מהגברים היה עסוק במשחק זה או אחר – משחקי אגוזים, מציאת תחליפים למספרי ה"אחד-מי-יודע" (שני לוחות הברית? תחשבו שוב. יש זוגות מעניינים יותר. שלא לדבר על שלישיות), בעוד רוב הגברים היו שקועים בקיומה של מצוות מסובין (המילה המסורתית לתיאור התמרחות על כריות הספה בבטן שהתמלאה בתערובת משמחת של קניידלך, גפילטע, צלי ועוגת קוקוס).

כל הנשים היו עטויות סינרים, מתרוצצות בין המטבח לארונות תוך השבת כלים למקומם, ממלאות קופסאות פלסטיק בשאריות מזון ומעניקות אותן לפי נטיות וגרגרנות, שנשמעה בערך כך:

– פלוני ייקח הביתה את שאריות הדג כי אחיו קיבל את הדג של ראש השנה;

– אלמוני ייהנה משאריות הצלי ותפוחי האדמה, הרי כולם יודעים שהבדיקות האחרונות שלו הוכיחו שהוא חייב בשר שישיב את נפשו;

– מישהי תקבל את כל המתוקים שנשארו כי בדיוק מחר יש לה אורחים;

– מישהו אחר ייקח את המרק, אבל בלי קניידלך, כי אחרי איך שהוא אכל הערב, רק מרק צח יעזור לכאבי הבטן שיהיו לו מחר.

– חרוסת? אין. היא חוסלה עוד ליד השולחן.

וכך, בעוד המבוגרים היו מעיפים סביב מבטים עייפים, מעונים-משהו, של "רק עוד כמה דקות וכבר נוכל סוף סוף ללכת הביתה ולהיכנס מתחת לשמיכות", כל השאר – צעירים וילדים כאחד – היו מתחילים לשיר.

ואיך היינו שרים! בשני קולות – ותמיד נמצא מי שנשבע שיש גם קול שלישי; בקאנון – ותמיד נמצא מי שפספס את רגע הכניסה הנכון; בגרסאות שונות של לחן ומילים – ותמיד נמצא מי שבלבל גרסא בגרסא; אורחים חדשים נקראו להוסיף שירים חדשים – ותמיד נמצא מי שנשבע שהוא כבר מכיר את ההיצע כולו; בעיקר, תמיד היה שם הרבה מאד צחוק.

ולכל שנה, היה ה"חד גדיא" החדש שלה. שנה אחת ספרנו לא פחות מחמש גרסאות חדשות של "חד גדיא". ובאותה שנה, שמענו לראשונה את סיפור הגדי של אמא.

"אני לא מצליחה להבין כיצד הנינה שלי, צאצאית ישירה של בני העלייה הראשונה, חלוצה בת חלוצים, מפחדת מכמה עיזים מטופשות! בושה וחרפה, אני אומרת לכם. פשוט בושה וחרפה."

שנה אחרי שנה, לקראת ליל הסדר, סבתה של סבתי – להלן, ה"בובע" – היתה שבה ומתלוננת באוזני נכדתה – להלן, סבתא שלי – על פחדה של אמי מעדר העיזים של זיכרון יעקב.

חודש לפני החג, בני המשפחה היו מתקבצים מרחבי הארץ אל הבית בזיכרון, כדי להכין את הדרוש לפסח ולחגוג יחד את ליל הסדר כהלכתו. לא היו אז חברות ניקיון, לא היה אוכל מוכן וגם התחבורה לא היתה משהו, אבל חג זה חג, פסח הוא פסח וסדר חובה שיהיה. וכדי שהסדר יהיה מושלם, בובע היתה רוכשת גדי קטן ורך, אותו היתה מפטמת במשך חודש שלם כדי שיגדל ויוגש על גבי צלחת מהודרת בערב החג כמנה עיקרית, לשמחת לב כל המשפחה כולה.

כולה, חוץ מאמא שלי.

באופן כללי, אמא היתה מבועתת מכל חיות המשק, בלי אפליות או העדפות. אפילו התרנגולות שהבובע כל כך אהבה וטיפחה החרידו אותה, והעובדה שבלילות חורף היתה מתעוררת ובדרך לכוס מים במטבח היתה נתקלת באפרוחים מצייצים, שהוכנסו לשם כדי שלא יקפאו, לא עזרה לה לשוב ולהירדם.

בכל יום, בדיוק בשעה ארבע, אמא היתה בורחת למחבוא כאשר העדר של המושבה, ובכלל זה הגדי השנתי, היה חוזר מהמרעה ומתפזר בין בעליו. אמא היתה שבה ומופיעה רק כאשר ארוחת הערב הונחה על השולחן, וההפרדה בין בעלי חיים ובני אדם שוב היתה ברורה.

"אולי השנה ניתן לה לטפל בגדי," סבתי הציעה יום אחד. "היא כבר בת שבע. לא יזיק לנסות."

בבוקר המחרת הגדי הושאר בחצר ואמא נשלחה אליו כשבידה בקבוק תינוקות מלא חלב חמים. בזהירות, התקרבה אל היצור ששלח בה עיניים בוהות. היא הושיטה לעברו את הבקבוק, הוא שתה בחדווה רבה, היא התקרבה מספיק כדי ללטף ומאותו רגע לא ניתן עוד להפריד ביניהם. סיפור האהבה בין אמא לבין הגדי הלך והתפתח, היא הפסיקה לברוח ולהיעלם כשהעדר היה חוזר מהמרעה וכולם צהלו ושמחו ובעיקר נשמו לרווחה.

עד ליל הסדר.

כשסב סבי – להלן ה"זיידע" – הלך לחפש את הגדי כדי להובילו למשחטה, הגדי נעלם. לשווא חיפשו ברחבי החצר, במחסנים הסמוכים ואצל כל השכנים. למרות הסברים, תחנונים ואפילו איומים, אמא סכרה את פיה וסירבה לגלות את מקום הימצאו. הגדי, מצדו, שיתף פעולה ושכב בדממה סבלנית במקום שבו אמא הניחה אותו, מקום שעד היום לא נודע טיבו.

"את והרעיונות שלך," נזפה הבובע בסבתי, אבל זו רק צחקה והלכה להכין עוף בתנור.

איש לא היה מופתע כאשר הגדי אכן שב והופיע בסופו של דבר ליד שולחן הסדר, ישוב לבטח בחיקה של אמי, מתבונן על סביבותיו בסקרנות.

זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שנתנו לאמא לטפל בחיות המשק.

והגדי? גדל והפך לעז. בכל יום, היה יוצא למרעה עם העדר של המושבה. חוץ מחודש אחד, החודש שלפני החג. בחודש הזה, היה מבלה ברחבי המושבה עם אמא ומצטרף אליה בליל הסדר לשולחן המשפחה. יש הטוענים שמאותה שנה ועד סוף חייו, היה מצטרף אל אמא בפעיות תודה כשזו היתה שרה בקולי קולות – "חד גדיא, חד גדיא".

כן, פסח הוא חג של שירים, שני רק לחנוכה.

אבל בחנוכה, אין גדיים.

שיהיה חג מלא אביב ושמחות!


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד