פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

עמוד ענן, מאז ועד עתה – וכנראה גם בעתיד


תחושת הזעם מצטרפת ללא סייג וללא סתירה לתחושת הצער שגם "שם", בצד השני, עוד ילדים נהרגים. ילדים הם ילדים. מה זה חשוב מי אשם, כשילד אחד נהרג

"מה זאת אומרת, ככה זה החיים פה?" קולה של תושבת הדרום היה קשה. אברי גלעד היה מלא סבלנות. לילה ראשון קשה של מבצע "עמוד ענן", הרוגים בבוקר בקריית מלאכי, דיבורים על פעולה קרקעית ממשמשת ובאה. תחושת הדז'ה וו קשה, התסכול גבוה. זאת המדינה שיש לנו, ניסה לומר. זה לא חדש, וכנראה גם לא ישתנה באופן משמעותי בעתיד הנראה לעין.

הוא צודק. אין כאן משהו חדש. רבים מכם יודעים שהתחלתי לכתוב את הטור "רגע לפני שבת", לפני אחת-עשרה שנים, בכל שבוע, עם הפסקה קצרה באמצע. עברתי קצת על כמה מה"רגעים" הקודמים שכתבתי. אין שנה שבה חסרה התייחסות לעובדה הפשוטה הזו: אנחנו חיים כאן על חרבנו, בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לאו. זה לא שייך לאופטימיות או פסימיות, זה שייך לעינים פקוחות אל המציאות בשכונה הזאת של העולם. מי שלא מבין את זה, חייו קשים הרבה יותר. מי שמבין את זה, יכול עדיין להיות אופטימי.

הרבה "רגעים" מתארים את המציאות הזאת. ארבעה בתקופת מלחמת לבנון השניה; שמונה בתקופת עופרת יצוקה; שבעה בתקופה של מבצע חומת מגן; רגעים אינספור לאורך האינתיפדה השניה; ועוד רגעים פזורים, דונם פה ודונם שם, בכל פעם שמתעורר משהו. מתי לא מתעורר פה משהו. אני תוהה כמה "רגעים" כאלה אכתוב הפעם.

זה לא התחיל אז, כמובן. אני בוודאי לא זקוקה לתזכורת שזה הולך אחורה לימי תחילת הציונות, והמהדרין ילכו אחורה עד ימי התנ"ך. איך אמרו הגששים? "מי שלא רוצה שתשקוט הארץ ארבעים שנה, ארבעים ימים, אפילו בשבועיים היינו מסתפקים – שיקום. אף אחד לא קם…"

ליקטתי כמה קטים מתוך רגעים קודמים, שנכתבו לפני שנים. לא בחרתי אותם, אלה הראשונים שמצאתי. יכולתי בקלות למצוא גם אחרים. אם מישהו מוצא בהם משהו שאינו רלוונטי גם היום – שיקום:

"נסיעה לאורך כביש 443, המוביל ממכבים לכיוון ירושלים, נראית כמו נסיעה לאורכם של פצעים פתוחים וצלקות. מבותרת, מחורצת, חומות וגדרות חותכים אותה באכזריות, הארץ נדמית כבוכה. אני נוסעת נהלאורך הגדר, רואה מהצד השני את הכפרים והמטעים. אדמות טרשים, טרסות. מתכווצת לנוכח כמה בחורים רושפי-עיניים העומדים על השביל שמעבר, יודעת שבהינף קל של היד הם יכולים להפוך את חיי או לסיימם. מברכת על כל חייל שעומד בדרך, כאילו הוא שומר אישי שלי, הוא אכן שומר אישי, יודעת שגם הוא לא מענה מושלם ושגם חייו שבירים. באחת הצמתים, אי שם בין מחנה עופר לעטרות, שני ילדים ערבים מוכרים בייגלה לנהגי המכוניות. חייל קונה. נדמה לי שאין שום פינה אחרת בעולם שיש בה תבשיל כזה של מרכיבים."

"אזור שלם מופגז ללא הפסקה, יום ולילה, וכותרות העיתונים מביעות פליאה על הבעיות הנפשיות של ילדיה. תמונה של אם מתכווצת באימה כאשר המילים "צבע אדום" פורצות לתודעתה – לאן תרוץ עם ילדיה, אין מקלט, היא אחוזת בעתה ולבסוף, כורעת בבכי, היא פשוט מגוננת עליהם בגופה, מקווה שאם ייפול טיל, ייפול עליה ויחוס על פעוטיה. תחושת הזעם מצטרפת ללא סייג וללא סתירה לתחושת הצער שגם "שם", בצד השני, עוד ילדים נהרגים. ילדים הם ילדים. מה זה חשוב מי אשם, כשילד אחד נהרג."

"מילותיו של שיר אחד, שמשום-מה מי שכתב אותו בחר להשאר אלמוני – לא דבר רגיל בימים שטופי-רייטינג אלה. שיר אחד, של מישהו אחד. שיר קטן. כל כך קטן, שרק מי שחי פה במדינה הזאת יכול להבין אותו.

אין דבר כזה "חייל ישראלי"

אין דבר כזה "חייל ישראלי".

יש אבא שקם להסיע את הילדים,

ורק אחר כך עלה על מדים.

יש ילד בן 19 מ"גולני" שגמר ראשון מסע כומתה,

אבל לא יודע איך להגיד "אני אוהב אותך" לילדה מהכיתה.

יש את הקצין שכולם אוכלים ממנו קש,

אבל בלילות הוא כותב שיר נרגש

למש"קית ת"ש, באור הנחלש של הנגמ"ש.

לחייל הישראלי יש דאגות שאין לאף חייל אחר.

רק הוא יודע שבכל פעם שהוא יוצא לקרב,

בשבעים מדינות מישהו יחליט שהוא נעלב.

חמש פעמים ביום אמא שלו מופיעה על הצג של הסלולרי עם פרשנות על המצב,

ואבא שלו צועק מאחוריה שפעם היה יותר קשה ושתרד מהקו,

הוא בצבא היחיד בעולם שבו קמים מוקדם כדי לומר "סליחות",

ומאז שהמפקד שלו חזר מהודו יש להם בסיס סגור עם צ'אקרות פתוחות

זה אפילו לא חשוב באיזו יחידה הוא משרת,

כי תמיד יהיה תימני אחד שקטעים אתו שאתה נופל,

קיבוצניק שמנגן בגיטרה את מאיר אריאל,

מרוקאי שהביא חבילות מהבית וכל הזמן אוכל,

תמיד תהיה המד"סית עם משקפי הדיסטנס שקורעת אותם שחבל על הזמן,

את ההוא שהפסיק לעשן אבל משנורר מכולם,

ואת סרגיי עם הגופיה, שאחרי חמש דקות בשמש נראה כמו פסי חניה אדום-לבן.

ורק בצבא הזה אם יש לך יום הולדת בגיא ההריגה

עדיין תקבל עוגה

מהפלוגה.

רק חייל ישראלי תמיד שואל איך המלחמה הולכת,

ותמיד יהיה מי שיזכיר לו את האמת החותכת,

שאין לנו לאן ללכת.

כבר ששים שנה הוא מנסה להחליט מה יותר נורא:

לפספס את אלה שמגיע להם למות,

או חלילה לפגוע במישהו בטעות.

והוא כל כך עסוק בברירה בין טוב לרע,

שלפעמים צריך להזכיר לו להפסיק להיות מודאג,

כי כשהתותחים יורים מוסר הוא בקושי דג.

אין דבר כזה חייל ישראלי.

יש בנאדם שהתגייס כי הוא יודע שצריך,

כולנו באותה סירה, או שנטבע או שנמשיך.

הרי היו לו דברים הרבה יותר טובים לעשות

מאשר לעמוד בחום הזה ולחכות להסעות.

לוקח "מאה שנות בדידות" למגדל השמירה,

עין אחת מחפשת מחבלים, עין שנייה גונבת שורה.

הוא לא רוצה לצאת גיבור, הוא מעדיף לצאת שבת,

השבועות שלו עוברים מהר והימים לאט.

(כותב אנונימי)"

שיהיו לנו רק בשורות טובות.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד