פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

לזכר ימי התום


לא האמנתי למראה עיני. אני באמת כתבתי את זה? ככה, במילים האלה? מתי זה היה? ובעיקר – כמה עצוב, עצוב, שכל מה שזה מעלה בי עכשיו הוא צער נורא וכאב עמוק.

מישהו פעם אמר לי שאני האדם הכי אופטימי ובלתי קונבנציונאלי שהוא מכיר. אני חושדת שזו היתה דרך מתחכמת להגיד לי שאני חנונית. בגלל זה, כנראה, יש כמה וכמה אירועים ואנשים שהייתי מקדישה לקשר שלי איתם את השיר "ימי התום" של צרויה להב.

השבוע, נתקלתי בצער בהקשר נוסף.

לפני עשרים שנה, ביקשו ממני לכתוב ספר עיון, שיעסוק בגישות השונות להוראת המדעים לאורך ההיסטוריה . לקחתי על עצמי את המטלה בשמחה. התחלתי את איסוף החומרים וההכנה לכתיבה במחצית השנייה של 1994, כשאני חווה שני הריונות מקבילים – של הספר, ושל בן הזקונים שלנו שהלך וצמח ברחמי. בר נולד בתחילת פברואר 1995, ואת חופשת הלידה ביליתי בכתיבה. כתב היד נמסר לדפוס ביום בו חזרתי לעבודה, בתחילת קיץ 95'.

השבוע, תוך כדי הכנה להרצאה, חיפשתי קטע שכתבתי באותו ספר. הקטע מתייחס לקשר שבין מטרות החינוך לבין צרכי החברה. פרופ' יחזקאל קויפמן, חתן פרס ישראל במדעי היהדות, טען שהמטרה החברתית של החינוך היא "הנחלת ערכי דור הולך ודור בא, עיצוב נפש דור בא ברוח דור הולך". פרופ' נתן רוטנשטרייך, חתן פרס ישראל במדעי הרוח, טען שתפקיד החינוך הוא להכשיר את הלומד "לקבל על עצמו תפקידים שהחברה מטילה עליו". כבר כמה עשורים שדו"חות ורפורמות חינוכיות שונות בישראל מתייחסים לכך שהוראת המדעים והטכנולוגיה "חיוניים לכלכלתה ולביטחונה הלאומי של ישראל", תפקידים חברתיים מובהקים. כך או אחרת, התפיסה הבסיסית המשותפת לדעות השונות היא שהמטרה המרכזית של החינוך היא לדאוג להמשכיות החברה שהלומדים משתייכים אליה.

הספר נועד לשימוש בהשתלמויות מורים למדעים. אחת ההנחיות שקיבלתי הייתה ללוות את הטקסט במטלות ושאלות חשיבה, שהמורים יידרשו להתייחס אליהן במהלך ההשתלמות. עברו שנים מאז קראתי בספר הזה שכתבתי לפני עידנים, והתחלתי לדפדף. על יד הקטע הזה, המתייחס לצרכי החברה, מצאתי שאלה שניסחתי עבור המורים.

"תארו מניסיונכם האישי אתגרים חדשים העומדים לפני החברה הישראלית עם המעבר ממצב של מלחמה לעידן של שלום. מעבר זה דורש היערכויות מיוחדות בחברה בכלל ובחינוך בפרט. התוכלו לתאר היערכויות אלה?".

לא האמנתי למראה עיני. אני באמת כתבתי את זה? ככה, במילים האלה? מתי זה היה? ובעיקר – כמה עצוב, עצוב, שלמרות האופטימיות הבלתי קונבנציונאלית שעדיין נותרה בי, כל מה שאני חשה עכשיו הוא צער נורא וכאב עמוק. כמה חודשים אחרי שכתבתי את השאלה הזו, רבין נרצח. עשרים שנה מאוחר יותר, בר שוב בחברון ואנחנו שוב מסתובבים עם חששות כבדים בבטן, מבטים חשדניים ברחוב ותרסיסי פלפל בתיק. ובדיוק בגלל אותה אופטימיות חסרת תקנה, אותה תקווה בוערת ובלתי אפשרית שבכל זאת יהיה פעם טוב יותר, המילים של צרויה להב צורבות כחותם על העור:

בין הברירות לשלם ולוותר,

אנחנו משלמים עד הסוף.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד