התבוננתי בשליחי המצווה האלה לוקחים את המכתב המאולתר כמו היה אתרוג, ולא הייתה מאושרת ממני.
"250 לגבעתי, מוכן כבר?"
"מה עם ההזמנה של הנח"ל, הם תיכף באים לאסוף, עוד לא מוכן? כמה כבר יש, 180? צריך 200, קדימה, לתת גז."
"גולני ביקשו 300, איזה שולחן מכין להם?"
"מישהו צריך עוד לחמניות? הגיע עוד משלוח…"
אמהות, אבות, סטודנטים, חב"דניקים, קיבוצניקים, ציונות דתית, נערות בגופיות, נערים בסנדלים. מאות מתנדבים מרחבי הארץ באים בגלים לצומת מושב מסלול, שכנראה מעולם לא ראה כל כך הרבה אנשים בבת אחת כמו בימים האחרונים, וכל זה כדי להכין כריכים, מלאים בירקות טריים ובשר ישר מהמנגל, הנשלחים לחיילי צה"ל ברחבי עוטף עזה והרצועה.
זה עובד בשיטת סרט נע: משאית אחרי משאית מגיעה ופורקת מצרכים – הכל תרומות. בשר נצלה ועובר מהמנגלים הארוכים אל שולחנות ארוכים לא פחות, שם אנחנו מתייצבות לעבודה עם מתנדבים רבים נוספים. חלק בוצע לחמניות, חלק קוצץ ירקות, חלק אחר מעביר מצרכים נדרשים משולחן לשולחן, ולמי שדואג – יש גם שולחנות שמכינים כריכים ללא בשר, לצמחונים. כולנו עם כפפות, השולחנות עטופים מפות ובכל פינה מגבות נייר, מפיות, שקיות לעטיפה. משתדלים לשמור על ניקיון מרבי אפשרי – אחרי הכל, אסור שהמזון הזה יגרום למישהו ולו כאב בטן קל שבקלים.
הגענו באחת עשרה וחצי בבוקר, והתחלנו לעבוד. לחמנייה נפתחת, מתמלאת ירקות, מתמלאת בשר, נעטפת ונכנסת לשקית, שכאשר היא מלאה בעשרה כריכים עוברת לקרטון, שכשהוא מתמלא – עובר לידיים של אנשי היחידות השונות, המעבירים אותם היישר לשני מקומות: שטחי הכינוס, אליהם אנחנו לא יכולים להיכנס, ולנגמ"שים הנכנסים אל הרצועה עצמה, אל הלוחמים בשטח. וכל זה בצל, תחת סככה ענקית, בחום, באבק ובמרץ בלתי נגמר וניהול מופתי שעובר בכל פעם ל"אחראי/ת משמרת" תורנ/ית. רמת אדרנלין מטורפת.
בסככה אחרת מכינים ארוחות חמות לחיילים שהגיעו מהשטח להתרעננות. סככות נוספות משמשות לתספורת לחיילים שהגיעו, לאזורי מנוחה, וגם לחלוקת מים, מזון ואפילו גלידה למתנדבים עצמם.
ולמי שעדיין דואג, היתה שם גם כיפת ברזל שיירטה "ברכה" שהחמאס ניסה לשלוח אלינו.
וכמו בשיר של רמי קליינשטיין, שלוש "מתנות קטנות" מיוחדות נשלחו אלי במהלך השעות שהייתי שם:
ראשית, בערך שעה אחרי שהגעתי, הגיעה האחיינית שלי מעוטף עזה. החיבוק שחלקנו לא היה דומה לשום חיבוק מהעבר.
שנית, עוד לא הסתיימה הקריאה: "300 בשביל גדוד 202, יבואו לקחת בעוד שעה, מי מכין?" וכבר הודעתי בקול שאי אפשר להתנגד לו: "כאן!! אצלי, בשולחן הזה!!" כל כריך שעטפתי, נשלח היישר אל בר וחבריו. הכריכים האלה לא היו דומים לשום דבר אחר שאי פעם הכנתי לו.
ואז, הגיעו שלושה חבר'ה מהגדוד כדי לקחת את הכריכים אל הנגמ"ש שייקח אותם פנימה, אל החייל שלי וחבריו. בקושי התאפקתי מלחבק כל אחד ואחד מהם עד חנק, והם, מתוקים שכמותם, חייכו וחיכו בסבלנות שאכתוב מהר מכתב, שיועבר אליו עוד היום. מישהו מצא עבורי דף, מישהי אחרת דחפה לי עט ליד. מעולם לא התרגשתי כל כך לכתוב. היד רעדה לי. ומה כבר אפשר לכתוב בתנאים כאלה? כנראה שבאמת רק את מה שהכי חשוב, ושתמיד חייבים לשמוע שוב ושוב. כך עשיתי.
אולי היום, אחרי 12 ימים, סוף כל סוף בר ישמע מאיתנו ישירות, גם אם זה בכתב. התבוננתי בשליחי המצווה האלה לוקחים את המכתב המאולתר כמו היה אתרוג, ולא היתה מאושרת ממני.
ואז הסתובבתי והלכתי להכין עוד כריכים.
בחתימת המייל שלי מופיע ציטוט חביב עלי במיוחד, של המוזיקאי ג'ארד ווי: "יום אחד, חייך יחלפו אל מול פניך. וודא שהם יהיו ראויים לצפייה".
היום היה יום ראוי לצפייה.
יום עבור ילדינו.
הלוואי שגם אנחנו תמיד נהיה ראויים להם.
