פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

שיעור על חופש וגבולותיו


"אינני מסכים עם מילה מדבריך, אך אלחם עד מוות על זכותך לומר אותם", אמר וולטר. הזכות להביע עמדה אישית מתקיימת דווקא בדיאלוגים הקטנים, הפשוטים, של היום יום

"אינני מסכים עם מילה מדבריך, אך אלחם עד מוות על זכותך לומר אותם", הוא משפט המיוחס לפילוסוף הצרפתי וולטר. לא מפתיע שנזכרתי בו בשבוע האחרון, לאור הדיון הנוקב, המתלהם לעיתים, על זכותו של מורה להביע עמדה פוליטית בפני תלמידיו.

הזכות להביע עמדה אישית במערכת החינוך אינה מוגבלת לדיונים בשיעורי אזרחות, היסטוריה וסוציולוגיה, שמראש נועדו להיות המרחב שבו דיונים כאלה חייבים להתקיים. היא מתקיימת גם – אולי בעיקר – דווקא בדיאלוגים הקטנים, השוטפים והפשוטים-כביכול, של היום יום. אותם דיאלוגים שאנחנו לא תמיד שמים לב אליהם, אבל יכולים להיות משמעותיים לא פחות משיעור שלם המתעמק באידיאולוגיה זו או אחרת.

לפני שנים, כשעוד לימדתי מדעים בתיכון, עברתי ליד כמה מהתלמידים שלי באחת ההפסקות. זה היה ממש לפני יום הכיפורים. כמעט כולם באו מבתים מסורתיים, חלקם עם כיפה על הראש. מכיוון שהייתה בינינו תקשורת מאד פתוחה שלא עסקה רק באיזון נוסחאות בכימיה או ניתוח מערכות ביולוגיות, הם ידעו היטב שאני חילונית. בעיצומם של חגי תשרי, בשמחה של תלמידים שעומדים לצאת לחופשה, הם שאלו אותי כלאחר יד, "המורה, את צמה ביום כיפור?"

"אם אתם שואלים אותי שאלה כזו, אתם צריכים להיות מוכנים לקבל ולכבד את התשובה שאני אתן, גם אם היא לא בהכרח התשובה שאתם רוצים לשמוע," עניתי להם. "עכשיו, תחליטו שוב – מה אתם רוצים לשאול אותי?"

הם עצרו רגע וחשבו. "אוקי," חייכו. "רצינו לשאול אם את צמה ביום הכיפורים."

עניתי להם, ואת שארית ההפסקה – כחצי שעה – העברנו בשיחה על חשיבות הזכות לחופש הפולחן ועל כבוד לבחירות אישיות. איש מהם לא הפסיק או התחיל לצום בגלל הדיון הזה, הם גם לא ניסו לשכנע אותי לחיות בדרכם. אבל הדיון הקצר הזה הוסיף להם עוד התנסות, קטנטנה ככל שתהיה, בפלורליזם ובסובלנות כלפי עמדה שאינה העמדה שלהם.

"חופש הביטוי" הוא זכות בסיסית והכרחית לכל חברה השואפת להיות דמוקרטית ושוויונית, אבל חופש הביטוי אינו אנרכית הביטוי, בוודאי לא כשמדובר בחינוך. בדיון הזה חשוב לחזור ולהדגיש לא רק את עצם זכות הביטוי, אלא גם- ואולי בעיקר – את הדרך שבה מתבטאים. הגבול בין דיון מעודד חשיבה המאפשר הצגת דעות שונות ומקדם סובלנות, לבין זלזול, קיבעון והסתה, הוא דק כמו ההבדל בין האמירה "אני שמח שהדרך המדינית של רבין לא נמשכה" לבין האמירה "טוב שרבין נרצח"; בין "מדינת ישראל אינה נוהגת כראוי כלפי הפלסטינים" לבין "לישראל אין זכות קיום"; וכן הלאה. זה אינו הבדל סמנטי. זה הבדל מהותי בין דיון נכון לדיון לא נכון, וזה הבדל שכל איש חינוך חייב להכיר היטב ולדעת לא לעבור אותו מחד גיסא, מבלי לוותר על עיסוק בנושאים נוקבים ומעוררי מחלוקת מאידך גיסא. טיהור השיח החברתי, ובכלל זה השיח הנערך במערכת החינוך, מדעות שאינן דעת הרוב כאילו היו אלה "אויביה", הוא מעשה שכמוהו ראתה האנושות במשטרים אפלים. עוצמתו של חופש הביטוי נמדדת ביכולת של חברה להכיל ביטויים שונים, מנוגדים זה לזה לחלוטין. זו היכולת לא רק לאפשר לכל דעה להיות מושמעת, אלא לבקש באופן פעיל שדעות שונות תושמענה בכל דיון ולוודא שזה נעשה מבלי להשתלח בתוקפנות בביטוי כלשהו ומבלי להשתיק עמדה כזו או אחרת. זה הכלי המרכזי, אם לא החשוב ביותר, העומד בבסיס פיתוחה של חשיבה ביקורתית, הנדרשת לכל חברה דמוקרטית, פלורליסטית וסובלנית.

המקרה של המורה אדם ורטה ותלמידיו מעיד, כי השיח החברתי-חינוכי צריך לבחון את הגבולות שהוא מבקש שיהיו לו, את הכלים שבאמצעותם נכון לקיימו ואת הזכות להביע ולדון בדעות שונות, גם כאלה שאינן מקובלות על ידי הרוב. לא זכות הביטוי של המורה עומדת כאן למבחן, אלא חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ויכולתה להכיל את מגוון הצבעים המתקיים בה.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד