פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רקויאם לברברה סטרייסנד (הוא)/ סיפור קצר – חלק ב'


שלושה קילו עוף, מחולקים לחלקים תחתונים ועליונים, ללא עור. כמה זמן כבר צריך כדי להכין הזמנה כזו? למה בכל פעם מחדש הוא צריך לחכות? אירנה הרי יודעת שהוא מגיע בכל יום רביעי, בשעה שש וחצי בערב, כדי לקחת את ההזמנה הזו. כבר עשרים ושלוש שנים וארבעה חודשים, מאז שפתחו את הסופרמרקט השכונתי. כבר אז היא עמדה מאחורי הדלפק של מקרר העופות והבשר הטרי, מדים לבנים עם סמל הסופרמרקט על החזה, והכינה עבורו את ההזמנה השבועית. הוא מחייך לעצמו, מרוצה מכך ששום דבר לא השתנה מאז. המבטא שלה נשאר מבטא רוסי כבד, השיער נשאר מחומצן והחיוך נשאר חביב. כן, התווספו כמה קמטים, אבל זה התווסף לכולם. נוטל עגלה, מראה את עצמו לאירנה, מבקש שתכין לו את ההזמנה הרגילה ובינתיים הולך ועושה סיבוב בין כל המדפים, מלקט את כל מה שהוא יודע שיצטרכו עד יום רביעי הבא. מאז הדיאטה של נחמה, יש הרבה פחות פחמימות והרבה יותר דגים ברשימה. מסתבר שעשרים ושבעה וחצי קילו לא הולכים ברגל, הוא מגחך. הם שוחים.

מול בקבוקי היין הוא נעצר, מתלבט איזו מהנאות החיים להכניס לעגלה. גם הסקס אתמול בערב היה טוב, כמו בכל יום שלישי. או רביעי, תלוי. לפעמים גם בשבת. פעם, בשנים הראשונות, היו רודפים אחד אחרי השני ברחבי הבית לפחות ארבע פעמים בשבוע, בלי קשר למקום או לשעה, נופלים זה על זו, צוחקים כאילו אין מחר. אחר כך הגיעו הילדים, לילות בלי שינה, משפחתונים, בתי ספר. ועד הורים. חוגים. משנה לשנה, נחמה הלכה וכבדה. העבודה שלו הלכה ותבעה יותר ויותר זמן, אבל נחמה מעולם לא התלוננה. אפילו בתקופת הדיאטה לא התלוננה. איזו מטאמורפוזה. השינוי שהיא עשתה בשבילו לא מרפה ממנו. טוב, היא תמיד עשתה הכל בשבילי, הוא חושב וזוקף את ראשו. זו אף פעם לא היתה שאלה. נכון שעם הזמן זה כבר לא היה כמו בהתחלה, אבל ככה זה אצל כולם. לפחות הם נשארו יחד, איתנים כסלע, לא כמו כל מני חברים אחרים שלהם. ונשארה שגרה של פעמיים בשבוע. לפעמים אפילו שלוש. זה לא רע. וחוץ מזה, הוא מקפיד לשמור על הרומנטיקה. פרחים בכל יום שישי, תכשיטים ליום ההולדת. וכמובן, עדיין שואל אותה מדי פעם אם היא רוצה שיעשה בשבילה משהו חדש, למרות שנחמה, חמודה שכמותה, תמיד עונה שהיא אוהבת בדיוק את מה שהוא כבר עושה. גורם לה ללכת על עננים, כמו שהיא קוראת לזה. בכל זאת, הוא תמיד שואל. אולי הפעם יפנק אותה ביין מיוחד, אפילו שזה הרבה יותר יקר. שטויות, הם יכולים. שני בקבוקים. כזה אני, הוא חושב לעצמו. מפנק.

החיים שלו נוחים. הוא אוהב אותה, את הנוחות הזו. משפחה, מוסיקה, סרטים. חברים. מה עוד צריך. בשלישי ושבת, בדרך כלל אחרי, הם מתיישבים מול הטלויזיה. הוא בגופיה, נחמה בחלוק רחצה בהיר עשוי בד מגבת גס. החלוק הוא ניגוד חד לשערה שלמרות שהוא מאפיר, עברו הכהה עדיין ניכר. אמש, התבונן בה דקה נוספת. החלוק תלוי על כתפיה. קמטי העור עמוקים. סימני המתיחה של הבטן רפויים, קצת בצקיים. ההליכה קצת גמלונית, למרות אימוני הכושר. הפנים המוארכים הן מסגרת מעניינת לשיניים שלה. כבר מהנשיקה הראשונה שלהם, לפני עידן ועידנים, הרגיש שהן קצת בולטות. הוא יודע שהיא לא אשה יפה. אז מה. היא האשה הלא-יפה שלו, וזה מה שחשוב. גם הוא הרי לא בדיוק ולנטינו. קצת מקריח. קצת כרס. קצת כתמי שמש, בעיקר על הזרועות. אם אצלה השיניים קצת בולטות, אצלו זה האף. שניהם נראים קצת מבוגרים לגילם, קצת עייפים. נו, אז הם כבר מזמן לא יכולים לפזז בפרסומות לבגדי ים, אז מה. נחמה היא האשה הכי תומכת שגבר יכול לבקש. היא נכונה לו. הוא חייב לה את חייו.

והם עדיין מתעניינים באותם הדברים, גם אחרי כל כך הרבה שנים. הוא אמנם לא מחסידי הטלויזיה, מעדיף בדרך כלל ספר או מוסיקה, ולשמחתו גם נחמה אוהבת לקרוא ולהאזין. אחר כך הם מדברים על מה שקראו או שמעו, וזו תמיד שיחה מעניינת. אבל לפעמים היא בוחרת לשקוע מול המרקע. גם אתמול בערב היא בהתה במשהו באחד הערוצים. הוא היה שקוע בספר ולא כל כך שם לב למרקע כשפתאום הדם בעורקיו קפא.

"אנשים, אנשים שאוהבים אנשים"…

הראש שלו הסתובב בבוטות ובמהירות אל המרקע, ושד מיתולוגי התיישב על ענן מעליו והתגלגל מצחוק על חשבונו. הוא לא שמע את השיר הזה שנים. למה פתאום עכשיו? ואז קלט: זו פרסומת. ברברה סטרייסנד מגיעה להופעה בישראל.

אני לא יכול לשמוע אותה, המחשבה דוהרת בראשו שוב ושוב. לא יכול. לא יכול.

לאורך כל השנים, כשהבין שהזוגיות שלו עם נחמה השתנתה מתשוקה צעירה לכבוד בוגר, התגאה בכך שלא נענה לחיזוריהן של נשים אחרות, גם כשהיו הזדמנויות. והיו. חוץ מזה, נחמה תמיד הבחינה בנשים האלה מרחוק ודאגה למעוך אותן עוד לפני שהבין על מה המהומה. נהנה לפרש את הקנאה שלה כדבקות מחמיאה בו, באהבה שהיתה ביניהם פעם, ובעיקר במחויבות של שניהם לחיים שבנו יחד. בשבילו, זה היה עניין של תפיסת עולם.

חוץ מפעם אחת, כשהפתעה מסנוורת רקדה אל תוך חייו.

היא.

עם קרן האור המחייכת שבעיניה. עם המילים הכל כך אוהבות וחושפניות שחלקו. עם האצבעות שקראו את פניו. עם העור החלק שהטריף אותו. עם השיחות המרתקות שהיו להם. עם התשוקה ששכח כבר שקיימת. היחידה שהצליחה לגרום לו לשבור שגרה. היחידה שטלטלה את חייו עד אימה. גם אם זה היה לרגע קצר בלבד. זה היה קצר עד תסכול, אך קצר הכרחי.

עם השירים של סטרייסנד ברקע.

"לו היתה לנו הזדמנות לעשות הכל שוב, אמור לי –

האם היינו עושים זאת? האם היינו יכולים?"

בשום פנים ואופן לא, קופצת לו התשובה לעיניים. הזכרונות מתחילים להכאיב לו. פיסית. אני חייב להפסיק את זה, אני חייב להפסיק את זה. הוא נוטל בחריפות את השלט ומעביר ערוץ, נושם לרווחה כשזה לא נראה לנחמה מוזר. רשימת הסרטים להזמנה לפניו. מוחו קודח, לבחור משהו, לבחור משהו, זה מה שאני צריך, העיקר להעיף את הקול הזה ממוחי, את הדמות שעולה ורוקדת מול עיני. בעל כורחו, מחשבותיו נודדות אליה. היו כמה סרטים שדיברו עליהם, צחקו שיראו אותם יחד, יודעים היטב שלא יעשו זאת. כמו המסעדות שדברו עליהן, הבטיח לקחת אותה למסעדה האהובה עליו, לאכול אוכל פולני כמו שאמא שלה נהגה להכין לה כשהיתה קטנה. היא כל כך התגעגעה לאמא שלה. אז הוא הבטיח, והיא הסכימה, ושניהם ידעו שזה לא יקרה. או הפיקניק שצחקו שיעשו, הוא יביא יין, היא תביא שניצלים, שניהם יביאו אהבה, למרות שידעו ששום יער לא יסתיר אותם כראוי. לא באמת. לא בגלל שאין מקומות מסתור ראויים, ולא בגלל שמישהו היה מבחין בהם. אפילו לא בגלל רגשי האשמה.

בגלל שזה היה חזק מכדי להסתיר.

*

ארבעה בקבוקי משקה דיאט, שישיה של מים מינרליים. בעמדת התבלינים הוא נזכר שצריך פלפל גרוס ופפריקה. עובר על רשימת התבלינים המודבקת לעמדה, מוצא מייד את מה שצריך. איזה תסכול הרגיש כשעבר אמש על רשימת הסרטים. הרשימה ההיא היתה נגדו. "קזבלנקה" לא בא בחשבון, בטח לא אחרי משפט הפרידה שלהם. "תמיד תהיה לנו פריז," ציטטה, והעצב בקולה קרע אותו. גם לא "למי צלצלו הפעמונים", עליו התווכחו בעירנות. בטח שלא סרטים של ברברה סטרייסנד. גם לא "לפני השקיעה" או "אחרי השקיעה". שום שקיעה.

גם ברשימת הסרטים הצרפתיים הוא לא מוצא מנוחה. רק לא "אהבתיה". אין לו כח לדניאל אוטיי. היא אמרה שהסרט דומה להם מדי.

כל הסרטים מזכירים לו אותה.

אולי סדרה. אבל לא "חברים". זו הסדרה האהובה עליה, איך הצחוק שלה היה מתגלגל בכל פעם שציטטה אותם. טוב, לפחות בהתחלה. אז עדיין צחקה הרבה.

כמה אהב את הצחוק שלה.

הוא מעדיף סדרות קצת יותר מתוחכמות. אולי סיינפלד. או מצב האומה.

אין טעם.

נחמה לא מחתה כשכיבה את הטלויזיה.

*

ליד חומרי הניקוי, הוא תופס שהוא כועס. היא טלטלה את עולמו. הוא לא היה מוכן לזה. זה מה שהיא לא הבינה. אם היה משאיר אותה בחייו, זה היה הרסני לכולם. למה הוא בכלל נזכר בה שוב? השנים שעברו לא השכיחו כל מילה שלה, כל מבט, כל מגע, אבל הוא אדם תכליתי. בדרך כלל הוא מצליח לגרש אותה בכוח ממחשבותיו. מה קרה פתאום?

אולי זה בגלל שעוד מעט יום ההולדת שלה. השנה, בפעם הראשונה מאז, לא שלחה לו ברכה ביום ההולדת שלו. דרש ממנה שתניח לו, והיא הניחה. כנראה המשיכה הלאה. שכחה אותו באותה קלות שבה התמסרה לו. אם כך, הוא מתכעס שוב, גם אני לא אשלח לה ברכה. גם אני המשכתי הלאה. מה היא חשבה לעצמה, שהיא פשוט תרחף אל תוך חיי, תגיד אני כאן ואני אכנע כאילו לא היו לי חיים שלמים במטען? שפשוט אוותר על הכל וארוץ אחריה? שרק בגלל שהיא מוכנה לוותר על הכל למעני, אני אפגע בכל מה שבניתי? היא באמת חשבה שאני עד כדי כך – מה, בעצם?

טוב, אז היא חשבה. הוא הוכיח לה אחרת. הצליח להחניק הכל, לוותר עליה ולהשתלט על עצמו. הסערה שהביאה אתה גרמה לו להרגיש מאד לא נוח, והוא לא אוהב להרגיש לא נוח. זה לא היה שווה את זה. בגלל זה היה חייב לחתוך לגמרי. גם כך זה היה הרבה יותר מדי, מזל שהפסיק את זה בזמן. נחמה כבר התחילה לחשוד. נחמה היתה נהרסת מזה. זה ממש לא מגיע לה. יש לו אחריות. אז מה אם אמר כל מני דברים אחרים. גם היא אמרה. כנראה ששניהם לא התכוונו.

ולמה הוא רואה אותה עכשיו עומדת ליד עגלת דברי המאפה, מבטה תקוע בו ואומר משהו שמעולם, מעולם לא רצה לראות בעיניה?

"שלום," הקול שלה שקט. היא ניצבת מולו, ממתק אסור בין ערימות עוגיות השוקולד והבאגטים הטריים. בדיוק כפי שזכר. הלב שלו משתולל כל כך שהוא יכול לשמוע אותו.

"שלום גם לך!" הוא מקווה שהקול שלו נשמע קליל. "מה שלומך? הכל בסדר?"

"בסדר זו המומחיות שלך, לא שלי." היא עונה וממשיכה להביט בו במבט הנורא הזה.

הנוכחות שלה מכאיבה לעיניו. עד שהוא פוקח אותן שוב, היא כבר איננה.

המבט שלה נשאר צרוב על מצחו.

מה זה היה?

עד לרגע זה, התנחם במחשבה שהיא בסדר. אבל האמת היא, שהוא לא יודע כלום על מה שקורה אתה. לא באמת. הרי לא החליף אתה מילה מאז. ברח ממנה כמו מצרעת, מתעלם מכל מה שהיה ביניהם כאילו כלום לא קרה. אין לו מושג אם כפות רגליה נרטבות שוב ממי הים, או אם הכוכבים עוד עונים למשאלותיה. האם מצחה עוד מתקמט כשהיא מתעמקת במחשבות, האם עיניה עוד נעצמות כשהיא מריחה פרח? האם הצחוק שלה השתנה? האם היא עדיין מתרגשת ממקור כתום של שחרור המציץ בה מבין עלי עץ השמן? אילו צלילים מלווים את מלחמות הדרקונים שלה בלילות? ואם היה אוחז בה עכשיו, האם היתה שוב מצטמררת בזרועותיו? האם הוא פולש אל מחשבותיה, האם מה שהיה ביניהם עוד מחניק את גרונה? מה הוא עשה לה?

עד עכשיו, העוגן הכי חזק שלו היה השכנוע העמוק בכך שאם בכלל, הוא זה שנשאר עם הצלקת הגדולה יותר. שהיא פחות רגישה ממנו. פחות חושנית. פחות רומנטית. פחות ראויה ממה שחשב.

פחות סובלת.

והוא? הוא צמצם הכל למילה לא. לא אוהב, לא מתגעגע, לא חושב, לא כואב. לא זקוק לה, לא רוצה אותה בחייו, לא דואג לה.

לא יכול. לא יכול.

זה עשה לו טוב, ההחלטה הזאת.

לו חשב, אפילו לרגע, שטעה כל כך, לא היה עומד בזה.

איך מוותרים על הלב, שאל אותה כשנפרדו.

אתה יכול לוותר על הלב, השיבה. אתה יכול להתעלם ממנו ואפילו להתכחש לו, אבל לא תוכל לשנות אותו. זה חזק מדי.

*

"ההזמנה שלך מוכנה." אירנה החביבה עומדת מולו, מושיטה לו חבילה ומתבוננת בו במבט שואל, "הכל בסדר?"

"כן!" הוא מזדקף, אוסף את עצמו, מרים ראש בגאווה. "אני תמיד בסדר."

אצבעותיו אוחזות בחבילה בחוזקה. שלושה קילו עוף מחולקים לחלקים תחתונים ועליונים, ללא עור וארוזים היטב. כמו בכל שבוע.

הוא פונה אל הקופה. בקבוקי היין מכרכשים בעגלה.

"את מה שכואב מדי לזכור,

אנחנו פשוט בוחרים לשכוח."

קולה של ברברה ממשיך לעקוב אחריו, כמו הד רחוק נעלם.

  • היא: רקויאם לכרטיס הולמרק – פורסם בקטגוריה "סיפורים קצרים"בבלוג זה, ובכתב העת "שבילים" – גיליון מס. 10, "זמן".


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד