כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד

פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רסיטל לפסנתר ולצ'לו/ סיפור קצר


האם היה זה ריח המגבת הרכה, המבושמת כריח חולצתו באותו יום סתיו רחוק, שגרם לה לעצום את עיניה? או שזו הייתה רק הפסקה נוספת של מרוץ הזמן, עצירה קלה שבתוכה ריצדו שוב חזיונות שגם אם היו רחוקים, היו מבוססים על זיכרון מסתער ומציאותי מאד, ששב ומדליק בראשה תמונות וכמיהות שהנוחות המבודדת של האמבטיה מאפשרת?

בעוד שלושת רבעי שעה יתחיל הרסיטל. כשאורה הזמינה אותה להגיע ולשמוע את הפסנתרן המוכשר שנעתר לנגן בביתה בפני שלל חבריה, לא הצליחה לסרב. את באמת חייבת לבוא הפעם, אורה הפצירה בה. גם התכנית מצוינת, פירטה בפניה את היצירות המדויקות. באך, שומאן, מוצארט. כל מה שאת אוהבת. אורה החביבה. אורה שהיא חברה של כולם, שיודעת הכל על כולם, שתמיד נעים לפגוש אותה. אורה שלא מעלה בדעתה שמאז אותו סתיו, העובדה שהוא משתייך לחוג מכריה הפכה אותה לחברה עוד יותר נחשקת שלא חשדה כאשר הצליחה לגרום לה לשרבב את שמו בשיחה, אורה שמספקת בשמחה ומבלי להבחין בכך פרטים על חייו, פרטים החורטים את בטנה כמו קעקוע מדמם. אורה שלא הבחינה כיצד, מאז אותו סתיו, היא מסרבת בנימוס לכול האירועים שאורה מארגנת וממלאת בהם את חייה. הרי לא יכלה לומר לחברתה שהיא לא מגיעה כיווון שהיא יודעת בוודאות שגם הוא יימצא בין האורחים. פעם אחר פעם הצליחה להתחמק, עד הפעם הזאת. כבר לא נותרו לה תירוצים.

אם כך, אם היא כבר תאלץ לבלות את הערב בחברתו, היא תוודא שהיא תסנוור אותו שבעתיים כאור החמה.

היא עומדת באמבטיה ומתבוננת בגופה המשתקף אליה במראה.

הוא ניגן עלי כמו על צ'לו, חשבה.

טיפות מים מלטפות את עורה החשוף. שבילים רטובים נמשכים מצווארה אל בין פטמותיה ולאורך בטנה וירכיה. פעם, כשעוד ביקרו בעולם השייך רק להם, אליו איש מלבדם לא הורשה להיכנס, ליקק טיפות מגופה, נאנח מעונג ורועד מתשוקה. כצ'לן מיומן, הפליא לנגן עליה, חובק את נפשה, עוטף וחופן אותה אל קרבו. תחת ידיו הפכה לתיבת תהודה עתיקה ויקרה, מפיקה איכות ויופי של צליל שלא ידעה שיש בה. בקשת מתוחה הרעיד בה הרמוניות, משחק במיומנות ובזריזות אצבעות של מתמיד מוכשר.

ולפתע, חדל לנגן. השליך אותה הרחק, מרסק אותה כצ'לו שהושלך אל תהום, מבלי לבחון מה קרה לרסיסים. אהבה פירושה לדאוג אחד לשני, המתיק לה. כמה לעגני. הוא לא שאל, לא דאג, לא הביט לאחור. מאז אותו סתיו, בו המוסיקה הושתקה בכאב של מחלת ילדות קשה.

נותרו רק פיסות המידע שאורה הזינה בהם את תמהונה. יש להם צרות עם הבן הצעיר, אבל עושה רושם שיש סיכוי שזה יסתדר,סיפרה. הבן הגדול סטודנט. הוא עצמו מצליח בקריירה שלו, שדורשת ממנו היעדרויות של שעות רבות מהבית. עם אחת כמוך הוא לא היה מחזיק מעמד שלוש דקות, אורה גיחכה ולא ידעה מה היא אומרת. תמיד היו שמועות, ככה זה כשמדובר בגבר שאוהב בעיקר את עצמו ואשה שהיא בעיקר אשתו-של, בעלי תמיד אמר שהוא לא היה מעיף בה מבט נוסף. כשהרינונים על קשרים שקשר עם נשים אחרות רדפו אחריה, הופתעה מעומק הכאב. היא שמרה על סודם כמו היה אוצר יקר, הגנה עליו בחירוף נפש, רק כדי לגלות שהיתה לא יותר ממכה קטנה בכנף המטוס שלו. איזו טיפשה.

היא נחושה להגיע בדיוק שלוש דקות לפני ההתחלה. שלוש דקות יבטיחו ששאר האורחים כבר יושבים במקומותיהם, על גבי כסאות העץ המתקפלים שאורה שכרה במיוחד לערב. הם יהיו מוכרחים להתבונן בה כשתיכנס, מפלסת דרכה לכסא פנוי שיהיה בחלק האחורי של הסלון, רחוק מהפסנתר הניצב משמאל לכניסה. כולם יוכרחו להתבונן בה ולשאוף אל תוכם את מראיה. לבושה בשמלה השחורה שפעם תלש מעליה, היא תיכנס בצעד משדר ביטחון. עיניה יבריקו. היא תחייך ותצחק אל הנוכחים המוכרים. כדרכה, תחליף משפט שנון עם כמה מהם ותזדרז למקומה. היא לא תעניק הכרה לנוכחותו, לא תזכה אותו במבט ולא תיתן לעיניו להיכנס לעיניה כמו פעם. הוא יישב באחת השורות הראשונות, ולאורך הרסיטל כולו תוכל להבחין בעורפו, בתנועות ראשו, באצבעותיו הנעות כמעט בהיחבא, משרטטות את תנועת קלידי הפסנתר על ברכיו. הוא יישב שם, יודע שהיא נועצת בו מבטים כמה שורות מאחוריו מבלי שיוכל להתחמק או להשיב מבט. בהפסקה היא תישאר בכיסאה, תשוחח עם מי שבמקרה יישב לידה בריכוז שלא יסגיר שנפשה מנותקת מגופה. לחילופין, אולי תיגש אל שולחן המשקאות שאורה תעמיד בפינת הגינה. הוא ייגש ליטול משקה, יפנה אליה וישאל אותה אם היא רוצה לשתות משהו. כן, תענה לו בחיוך ממזרי, קולה לא מסגיר. אשמח לשתות כוס מים, רק תיזהר שלא תשפוך אותה עלי. ואז היא תסתובב ותלך, יודעת שהוא נותר מחייך מאחוריה, חיוך שנולד מזכרון משותף להם בלבד. כשהרסיטל ייגמר, תיגש אל אורה, תודה לה על ההזמנה, תתמוגג מהנגנים המוכשרים, תחליף עוד כמה מילים עם כמה אנשים ותצא בקלילות שלא באמת יש בה בחזרה לביתה, משאירה אותו מאחור ללא דבר.

ללא דבר, מלבד הידיעה על הדמעות שתבכה שלא בנוכחותו. היא לא תצליח להסתיר זאת. הוא יידע שהן שוטפות, והוא יידע שהן שוטפות בגללו, והוא לא יעשה דבר.

בעוד שלוש דקות יתחיל הרסיטל. היא לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לצעוד. היא מחייכת ומתיישבת בכסא. היא יודעת שהמוסיקה החלה.

באך זורק אותה לתהום. אני מקשיב לבאך וחושב עלייך, יפהפייה. כמה הרמוניה יש במוסיקה שהיא את ואני. במילים מתעתעות, כמו מלחין פוגה, שרטט את הקולות המדויקים של מיתריה. כמה חרדה מתייהרת יש בשתיקה. למילים שלך לא היה שום נפח, חשבה. קווים מאויירים, מיתאר של בלון שהאוויר יצא ממנו.

תמונות ילדות של שומאן. לקראת הקטע השביעי, היא נדרכת. קסם מכה בה. היא יודעת שהוא מאזין וזוכר כמוה, יכולה לחוש את אצבעותיו מנגנות את התווים על גבי ירכיה, את עיניו עצומות מעונג, ספק-חיוך על שפתיו. כמה הייתה מוכנה לתת כדי לנשק שוב את השפתיים האלה, לחקור שוב את פרטי פניו, לחוש את פעימות עורקיו בגופה. הפסנתרן הצעיר סוחט מגוון של רגשות מהקלידים, הסוחטים דם מציפורני אצבעותיה הננעצות בפרקי ידיה. כשהטראומריי מתנגן במלוא יופיו, עיניה מתלחלחות. זה לא היה יותר מחלום ילדות חלוד מתמימות, היא חושבת. חלום שהתרסק כשבלהט המעשה דרש ממנה להתחנן בפניו שיזיין אותה. היא סירבה. אני לא מזדיינת, קולה נשבר. אני עושה אהבה. חשבתי שגם אתה.

ולמרות הכל. למרות הכל.

אני מוחתמת, חשבה. אהבה חזקה כזו, היא החתמה. אפילו אם האהבה הזאת הושתקה באכזריות, אפילו אם היא היתה שלי בלבד, האות שלה מסומנת בי לנצח. היא צרובה בעור. אני מרגישה אותה עכשיו, כואבת מכל צליל, הדהוד מיתר, אצבע פורטת. אבל הוא, הוא גמל לאהבה בכך שהרס אותה.

היא יכולה לראות את ראשו עכשיו, מורכן, מאזין בריכוז למוסיקה.

צליליו האחרונים של מוצארט מסמנים שהרסיטל הסתיים. היא קמה מהכסא בחדר השינה שלה, ניגשת אל הארון, פושטת את השמלה ושבה ללבוש את כתונת התחרה שלה. הוא לעולם לא יידע שבילתה איתו הערב, לעולם לא יידע ששוב צללה איתו לתהום השייכת לשניהם בלבד, חשה שוב את פיו, את ידיו אוחזות בה, את מלוא גופו בעורה. לעולם לא ינחש שבגללו שוב נשארה ספונה בחדרה, משאירה את תווי פניו לזיכרון דמיונה, העיקר לא לראות אותו. לא באמת. מחר תתקשר אל אורה ותתנצל.