כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד

פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע על רגע


"אבל מה פתאום את כותבת על פרשת השבוע? את באה מבית דתי?" השאלה הזו מצליחה לקומם אותי בכל פעם מחדש, כי היא בעצם טוענת שאהבת התנ"ך שייכת לדתיים

פעם בשבוע, בדרך כלל ביום רביעי, אני מתחילה לחשוב על פרשת השבוע. אני שבה ובודקת מה הנושאים העולים ממנו, הגלויים והנסתרים. איזה פסוק, לפעמים רק ביטוי, מושך את תשומת לבי הפעם. לפעמים יוצרת קשר לאירועים שהתרחשו בימים האחרונים, לדיון שעלה בתחום כלשהו, למשהו שקרה בבית או בסביבת חיי. אני תמיד מוצאת.

ואז, אני כותבת.

כבר שלוש עשרה שנים.

"אבל מה פתאום את כותבת על פרשת השבוע? את באה מבית דתי?"

את השאלה הזו שואלים אותי לפחות פעם בחודש, והיא מצליחה לקומם אותי בכל פעם מחדש, כי היא בעצם טוענת שאהבת התנ"ך שייכת לדתיים. אם אני מתעניינת בתנ"ך ולא דתייה, אז אני בטח בתהליך של "חזרה בתשובה".

אז לא. ממש לא גדלתי במה שמוגדר כ"בית דתי", ואין לי שום כוונות לחזור לשום מקום, מהסיבה הפשוטה שלא עזבתי שום מקום שהוא חשוב בעיניי. גדלתי וחונכתי על ברכי ציונות חילונית שראתה בתנ"ך את היהלום שבכתר נכסי התרבות של העם היהודי. ככזה למדתי להכירו – את הנרטיב, את התובנות, את הערכים ואת הסוגיות הצפונים בו. בעיקר למדתי להבין שזה לא קשור להיותי דתייה או חילונית. זה קשור להיותי יהודייה, ישראלית, בת הארץ והעם הזה. לכן זה חלק מהזהות התרבותית שלי. זה הכול.

באוגוסט 2001, יצאתי לשליחות מטעם הסוכנות היהודית בארצות הברית. הגעתי לעיירה בפלורידה, לקהילה שמנתה כ-150 אלף יהודים. הייתי השליחה הקהילתית הראשונה שלהם, והגדרת התפקיד הייתה ברורה מאוד: "שידעו שיש שליחה מישראל".

יומיים אחרי שהגעתי, ביום שישי, שלחתי מייל לכל 13 האנשים שכבר הכרתי, ביניהם העובדים והמזכירות בקומה שבה שכן המשרד שלי, עובד הדואר, עובד הניקיון ושני שליחים נוספים שיצאו איתי לשליחות ושהו במדינות אחרות. המייל נקרא "רגע לפני שבת", וכתבתי בו מי אני, מה תפקידי וסיפור קצר הקשור לשבת. כעבור שבוע, שוב שלחתי מייל שנקרא "רגע לפני שבת", אבל הפעם הוא הכיל שיר הקשור לפרשת השבוע והוא נשלח ל-33 אנשים. בשבוע השלישי, אחרי ששלחתי ל-58 אנשים עוד "רגע לפני שבת", הגיעה תגובה ראשונה – אחד משני השליחים האחרים שאל: "תגידי, את מתכוונת לכתוב מייל כזה בכל שבוע?!"

"כל זמן שעוד יהיה לי מה לכתוב", עניתי לו. מהר מאוד התברר לי שהחיים תמיד מזמנים לנו משהו שאפשר לכתוב עליו.

עד מהרה, המייל השבועי צבר תאוצה. אנשים התחילו להעביר אותו לחבריהם, וחבריהם – לחברים נוספים. רשימת המכותבים הישירים כללה יותר מ-3,000 כתובות. מדי פעם היו מספרים לי שאנשים שונים ציטטו ממנו בדרשות או בנאומים שנשאו, מורים הקריאו אותו לתלמידיהם. טורים מסוימים פורסמו בעיתונים, ושני שליחים נוספים ביקשו – וקיבלו – רשות להוציא מייל שבועי כזה, תחת אותו שם. אנשים כתבו לי תגובות, לעתים משמחות ומרגשות ולעתים לא. בשנים האחרונות, המייל השבועי הפך לבלוג.

כמה חודשים אחרי שהתחלתי לשלוח את ה"רגע" שלי, בעודי ממתינה בפתח בית הספר היהודי שבו למד בני הצעיר, ניגש אליי ילד לא מוכר. מדבקה על חולצתו טענה שהוא בכיתה ד'.

"שלום, את השליחה מישראל?", שאל בנימוס.

"נכון", חייכתי אליו.

"קוראים לי ג'ונתן ורציתי להגיד לך תודה רבה!", אמר וחייך בחזרה.

"בבקשה", קצת התבלבלתי, "אבל אין לי מושג על מה אתה מודה לי…".

"אני מודה לך על ה'רגע לפני שבת' שאת שולחת בכל שבוע, אני מאוד נהנה ממנו".

הבטתי בו בסקרנות. ניסיתי להריץ בראשי את פני כל האנשים שפגשתי, המשפחות שאצלן התארחתי, האירועים שבהם נכחתי, אולי הוא בן של מישהו שאני מכירה, אולי פגשתי בו? כלום. הוא ממש לא מוכר לי.

"בשמחה!", המשכתי לחייך, "אבל איך מגיע אליך ה'רגע לפני שבת' שלי?"

"או, זה פשוט", ענה, "אימא שלי מקבלת את זה בכל יום שישי מחברה שלה. היא מדפיסה את זה, אנחנו קוראים את זה סביב שולחן ארוחת השבת שלנו ומדברים על מה שכתבת". החיוך על פניו היה הדלק שסייע לי בכל פעם שהתעייפתי מעט מהכתיבה. הוא אחד הקוראים הכי נאמנים שלי עד היום.

החודש, לכבוד בר המצווה של ה"רגע לפני שבת", יצא לאור אוסף מהטקסטים שנכתבו לאורך השנים ("רגע לפני שבת", הוצאת רכס). הם מסודרים לפי פרשות השבוע, לפעמים קשורים גם לחגי ישראל. הקשר בין הטקסטים לבין הפרשה או החג הוא בגדר רמז או פרשנות אישית שלי לפסוק או נושא מתוכה. לאלה שזקוקים לתוויות, הטקסטים כתובים כנראה בגישה נשית-חילונית. ולמה לא? זה מי שאני.

כשקיבלתי את ההצעה לעטיפת הספר (בקישור המצורף), חייכתי. החיבור בין הריבועים הצבעוניים, בסגנון וורהול, לבין טעמי המקרא, מבטא יפה את החשיבה האחרת על הטקסט המקראי. האותיות שבריבועים – ב' ול' – אינן אקראיות: התורה נפתחת באות ב', במילה "בראשית", ומסתיימת באות ל', במילה "ישראל". מעגל הקריאה השנתי, המתחדש בכל שמחת תורה, מביא לכך שאנו מסיימים באות ל' – ומתחילים מייד באות ב', וביחד – לב. ההנאה מהטקסט וכל מה שנילווה אליו, היא הנאה חוזרת על עצמה של מעגלי הלבבות.

לגמרי במקרה, אלה גם ראשי התיבות של שמי. הנה לכם הסיבה הטובה ביותר שבגללה אני כותבת על פרשת השבוע. אני כנראה אמשיך, כל זמן שעוד יהיה לי מה לכתוב.

שיהיו לכולנו שבתות טובות.

rega_atifa