פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: שומרים עלי


אני מסתכלת מסביב ונזכרת מדוע השאלה "הכל בסדר?" מעוררת בי תימהון מהול ברחמים. "בסדר" אף פעם לא הספיק לי, זה אפילו לא מתחיל לתאר את כל זה

"אז הם העבירו את הזמן, כדי לפנות מקום לעוד זמן". הבדיחה הישנה הזו של כוורת משמשת אותי מפעם לפעם כשאני מוצאת את עצמי במצב שבו אני צריכה להעביר את הזמן. זה קורה לי לעיתים נדירות, כי כמעט תמיד יש לי הרבה יותר תכניות מאשר זמן ראוי להגשים אותן, אבל זה קורה. כמו השבוע, ביום שני בבוקר. העובדה שהייתי צריכה לחכות עד שלוש אחר הצהריים בטרם אתייצב באסותא ואפקיר את גורלי למאכלת מקצועית, אמרה שהיה לי בוקר שלם להעביר.

למרות שזו לא הפעם הראשונה, לשבת ולחכות לניתוח שאת נכנסת אליו בהכרה מלאה זה לא הדבר הכי מהנה בעולם. גם אם את יודעת שבחרת ברופא הטוב ביותר, בתנאים הכי טובים, בדקת את כל האפשרויות והבנת שאין ברירה – כל זה נחמד וחשוב, אבל הפרפרים בבטן עדיין מתעופפים להם. השעות הנוקפות לא הקלו על התעופה הזאת.

מטבע הדברים, לא היתה לי סבלנות לאפשרויות הרגילות. שלושה ספרים שהכינותי מראש נשארו סגורים בצד. סרט שתכננתי להזמין ב-VOD נראה פתאום משעמם. לא התחשק לי לנגן או להאזין למוסיקה. לשבת באיזה בית קפה אין טעם, אני כבר בצום. המשחקים שבאמצעותם העברתי שעות עם ילדיי כבר שחוקים. אפילו לקטר לא עזר, כמה פעמים אפשר לסנן "לא יכלו לקבוע אתי בעשר בבוקר כמו בני אדם נורמליים, מה כבר יש להם לעשות עד שלוש". מה עושים?

לא לחינם רותם מגדלת אותי כאמא כבר כמעט שלושים שנה. כשהיא הגיעה ומצאה אותי אומללה, משועממת ובעיקר סופרת את הדקות קדימה וברוורס עד השעה שלוש, היא ידעה מה לעשות. "קדימה, אחרי!" הכריזה. "יש תערוכה שהיא בדיוק בשבילך." נסענו למוזיאון ארץ ישראל.

התערוכה הקטנה, הצנועה משהו, על שנותיה הראשונות של "גמנסיה הרצליה" אכן היתה בשבילי. אחרי הכל, כל המשפחה של אבי – כולל דודיו, ילדיהם, הוא עצמו וגם אני – למדנו בגמנסיה. הלכתי לראות את מי ומה אמצא בין התמונות. שלוש שניות אחר כך, מצאתי את אבי בתמונת המחזור שלו. "את בטוחה שזה סבא?!" רותם גיחכה, "פעם היה לו שיער והוא גם היה רזה…" החיוך שלו קורץ לי: הכל יהיה בסדר.

בדרך לסכין, אני מוקפת. משפחה, חברים. בן דוד שמנתח בחדר סמוך בא לוודא שהמרדים והצוות מטפלים בי יפה, משלח אותי לשינה מתוקה בחיוך גדול ונשיקה. כל זה נותן תחושת בטחון שאין לה תחליף. שניה לפני שאני נרדמת, אני טוענת שהרווח כולו שלי. אני ארדם, ובזמן השינה הם ישמרו עלי. כשאני מתעוררת, שעתיים וחצי אחר כך, יד אחת של דודי מלטפת את ראשי והשניה מטפטפת מים אל פי. הילדים מחכים בחוץ. אני מחייכת מתוך ערפילי המורפיום ומצליחה להושיט יד וללטף את פניו. את אחרי, הוא אומר. הכל בסדר. וכמו תמיד, כשהוא אומר את זה, אני יודעת שכך יהיה.

רגע לפני שבת. אני כבר בבית. משלוחי עוגות ושוקולד מקיפים אותי כאילו ילדתי לפחות תאומים, דודי כיסה כל משטח פנוי בורדים, בעיקר צהובים, כמו שאני אוהבת. כמו בכל שבוע שני, הילדים מתאספים אצלנו לארוחת שבת, שגרה שכמה חתכים לא יצליחו לשבור, אבל הפעם אני פטורה מבישולים. כל אחד מכין משהו, והשולחן גדוש וצבעוני במיוחד. הם מגחכים, מחקים דברים שאני נוהגת לומר בסרקאזם קל: "הסכינים והמזלגות לא בדיוק מונחים במקום הנכון… תודו שהאוכל יצא הפעם ממש טעים.. איזה חוראנים, אתם לא רואים שחסרות מפיות??" צחוק ומוסיקה מקיפים אותנו כשלירי מתמרחת בבראוניז מתוקים שרוני, גיסי, הכין לכבוד שובי הביתה, רודפת אחרי כל אחד מהפירורים הבורחים לה מתחת לשולחן. נדמה שאפילו הכלב מחייך. אני מסתכלת מסביב ונזכרת מדוע השאלה "הכל בסדר?" מעוררת בי תמהון מהול ברחמים. "בסדר" אף פעם לא הספיק לי, זה אפילו לא מתחיל לתאר את כל זה. שלא ייגמר לעולם.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד