פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: שאלה אישית


אין שום סיבה שבעולם שתצדיק את העובדה שיש כאן בני נוער שמקדישים שנים מחייהם לתרומה למדינה – בין אם מדובר בשירות צבאי או אזרחי – וכאלה שלא.

השבוע עשיתי בדיקת דם. לא משהו רציני, רק כדי לקבל תמונה ברורה יותר של השפעת המשתוללת ברחבי המדינה, הבית והגוף הפרטי שלי. הגעתי לקופת חולים, נטלתי תור והמתנתי.

אחרי כמה דקות קצרות, קיבל את פניי בחור בחלוק. "אתה אח," חייכתי. "לא קרבת הדם, המקצוע. נחמד." הוא מצא את הוריד בקלות, והמבחנות התחילו להתמלא. תוך כדי, חוש ההומור שלו עבד יפה, וכמו כל אמא יהודייה טובה שפוגשת בחור צעיר חביב, תחקרתי אותו.

הוא בן 19. לומד כבר שנה שלישית בבית ספר לסיעוד, ובינתיים מממן את חייו באמצעות עבודה בקופת חולים. "עשיתי קורס חובשים אזרחיים," אמר. "אני עובד בכל יום מהשעה שש בבוקר עד עשר, ואז הולך ללמוד." רק בשלב הזה הבחנתי בכיפה השחורה שעל שערו השחור. למרות שידעתי שזו שאלה מיותרת, לא עצרתי. שאלתי בכל זאת. אולי בכוונה. אולי ממקום ילדותי-משהו שעוד צריך להקניט. "מה, לא עשית צבא?"

הוא הביט בי המום. "לא, צבא לא. מה פתאום. אני חרדי."

"ולמה לא שירות אזרחי?"

הוא מלמל משהו כמו "גם להיות אח סיעודי זה סוג של שירות". בטח, במשכורת ועם מקצוע ביד בגיל עשרים, חשבתי.

"ולמה לא הלכת ללמוד בישיבה?"

"נו," אמר. "לא לכל אחד זה מתאים".

מה שנכון. אבל במקור, הכוונה היתה שרק מי ש"תורתו אמנותו" ישוחרר מחובת השירות, לא כל מי שכיפה שחורה לראשו. אבל את זה כבר לא אמרתי. לא היה טעם.

לפתע צלצל הסלולרי שלו. "כן, אמא, הכל בסדר. אכלתי ארוחת בוקר," אמר וחייך אלי חיוך מתנצל. "גם אני אוהב אותך. אני באמצע העבודה. אדבר אתך בעוד שעה," וניתק. הוא הוסיף להתבדח – אתי, עם האחיות והאחים האחרים, עם מטופלים נוספים – סיים את הבדיקה והלך. באמת בחור חביב.

מנגד, זעקה לי הדממה שבה אני נמצאת בשבועיים האחרונים, דממה שנובעת מכך שצעיר ילדיי נמצא כרגע בעיצומה של הכשרה קרבית שדורשת נתק תקשורתי מוחלט, כזו שלא מאפשרת לנו להתקשר אליו אפילו לשנייה אחת בסוף היום כדי לומר לו את מה שאמרה אמו של אותו חובש-קופת-חולים, דבר התורה הכי חשוב – "אנחנו אוהבים אותך". גם בני בן 19. גם הוא חובש. בפעם האחרונה שראיתי אותו, לפני שבועיים, הוא שב הבית מותש, פה ושם קצת פצוע ושרוט, מאד רעב. בגלל גודל התרמיל שסחב, הוא נראה לי קצת כמו נמלה קטנה שסוחבת על גבה הר ענק. הוא אכל כמו חמישה אנשים (אכל? טרף!), מרח צנצנת אלו-וורה על גופו, עשה אמבטיה חמה-חמה (עשה? כמעט נרדם בתוכה), וישן למעלה מארבע עשרה שעות רצוף.

איש לא חשב שהוא לא צריך לשרת בצבא, וגם אם מישהו היה רומז על אפשרות כזו, היא לא היתה עולה כלל על דעתו.

"את לא יכולה לשפוט ככה," אמרה לי חברה כשסיפרתי לה על הבחור בקופת חולים."אולי הוא לא התגייס בגלל סיבות אישיות, הוא הרי לא צריך להסביר לך."

אז זהו, שהוא כן. יואיל נא אותו חובש קופת חולים להסביר לי, מדוע הוא לא יכול להתנדב לשירות – צבאי או אזרחי – כמו בניי. מדוע אמו יכולה להתקשר אליו בכל רגע, ואני לא יכולה לדבר עם בני. אישי? בטח שזה אישי, הכי אישי. כשאני רואה כיצד ילדיי חיים את חייהם, מה זה אם לא אישי?

אין שום סיבה שבעולם שתצדיק את העובדה שיש כאן בני נוער שמקדישים שנים מחייהם לתרומה למדינה – בין אם מדובר בשירות צבאי או אזרחי – וכאלה שלא. כשהצבא הודיע לבני האמצעי, אז בן 17, שהוא לא יגוייס עקב סיבות רפואיות, הוא מייד הודיע להם שאם כך, הוא מתנדב. כשהם ענו לו שחובת ההתנדבות עומדת על פרק זמן של שנה וחצי, אמר להם: "כל מי שמתגייס משרת שלוש שנים? גם אני אתנדב שלוש שנים," וכך עשה.

את כל הסיבות הלוגיות, האובייקטיביות והמושכלות כבר שמענו והשמענו. בשורה התחתונה אנחנו – "החילוניים חסרי הזהות", "העגלה הריקה" (ריקה, אבל זו שנושאת בנטל) זקוקים לכל ראש חושב, לכל ידיים יצרניות, לא יכולים להמשיך לסחוב על גבנו את החברה החרדית. לא יכולים, ואתם יודעים מה? גם לא רוצים. כל זה נכון. אבל כל זה מתגמד לנוכח הפער הזה, בין החובש בקופת החולים לבין החובש הפרטי שלי.

וכל מי שיגיד לי שאני אומרת את זה מהמקום אישי, יצדק. הכי אישי.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד