פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: רומנטיזציה אהובתי


"הפייסבוק אחראי לעלייה במספר הגירושין", הצהירו הכותרות. מי שבורח למקומות אחרים, עדיף שיסתכל ביושר על הזוגיות שלו ועל עצמו בתוכה במקום להאשים את המכונה שהתיישבה על ברכיו

"הייתה זו האוטומציה, אני יודע, שהיתה אחראית לצמיחת המפעל…"

הייתי בת חמש או שש, כששיריו של אלן שרמן, יהודי יקר מאמריקה, התנגנו באוזניי. שרמן נהג לקחת מנגינות מוכרות ו"להלביש" עליהן מילים סאטיריות מצחיקות להפליא. כל מנגינה הייתה כשרה, וכך "הבה נגילה" הפך ל"הרווי ושילה", זוג אמריקאי בורגני שחייו מורכבים מראשי תיבות שאיש לא ממש מבין, ו"מחול השעות" הפך ללהיט ההיסטרי "קייטנת גרנדה", שלא רק שכל ילד שרוצה לצאת למחנה קיץ חייב לשנן, אלא שמצוטט תכופות בסרטים וסדרות טלוויזיה: לשמוע את ג'ורג' קלוני מזמר אותו באי.אר היה אחד הרגעים היפים בסדרה.

בשיר המצוטט למעלה, נטל שרמן את מנגינת שירו של נט קינג קול – "פסיניישון" (איך מתרגמים את זה?? "מוקסמות"??) והפך אותו ל"אוטומיישון" – מיכון. לאורך שיר שלם, בנימה רומנטית-מתריסה, מתלונן שרמן על אשמתה של המכונה שהחליפה את אהובתו במפעל כי היא הרבה, הרבה יותר יעילה ממנה, ומבכה את מפגעי הקדמה. ההחלפה המתסכלת הזו הולכת וכובשת את כל היבטי פעילותו כאדם, עד שהיא מגיעה לפיצוץ כאשר המכונה מתיישבת על ברכיו ולוחשת באזניו "אני אוהבת אותך" – שלב שבו הוא פשוט מוציא אותה מהתקע.

וזה, כנראה, כל המסר כולו: אם זה לא מוצא חן בעיניך, פשוט נתק את החשמל – או במילים אחרות, תפעיל שיקול דעת וקח אחריות. (על כך שהניתוק החד הזה מתאים במקרה של טכנולוגיה אבל לא במקרה של יחסי אנוש, בפעם אחרת).

נזכרתי בזה השבוע כששוב קיבלתי במייל טקסט מהסוג המבכה את ימינו הקשים והמנוכרים, וצופים בנוסטלגיה רומנטית אל העבר. המסר תמיד זהה: היום הכל רדוד, מזוהם, מנותק וחסר רגש, בעוד שפעם הכול היה עמוק, טבעי ורגיש. איך מזמר איינשטיין? הכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי. אנשים היו מחוברים אחד לשני בנשמה, האוויר היה נקי, הילדים שיחקו בחוץ והיה לנו זמן לקרוא ולאהוב. היום אין. הו, מי יתנני עוף שיפצה על מר גורלי.

רומנטיזציה אהובתי, כמה טוב לי לחשוב כמה טוב היה לי פעם. האומנם? כמה מאיתנו באמת רוצים לחזור ולחיות לפני מאה שנה, כשהכול היה כל כך שמייח לפני שנולדנו?

סבי היה אחד מחמישה עשר ילדים, מתוכם חמישה נפטרו בגיל ינקות. זה מדלקת ריאות, ההוא ממחלה בשם סקרלטינה – או בעברית צחה, שנית, מישהו זוכר את זה? – ועוד שלושה מסיבות לא ברורות, הם פשוט היו קטנים מדי והרפואה ידעה מעט מדי. המוזר הוא לא שחמישה נפטרו, אלא שעשרה הצליחו לשרוד. בת דודתה של סבתי נפטרה בלידה, יחד עם תינוקה, כתוצאה מזיהום. כשסבי עזב את ארצו ונדד לישראל, נדרשו חודשים של מסע וסבתו ידעה שהיא לא תדבר ולא תראה אותו יותר, במקרה הטוב היא תקבל מכתב שינדוד אליה במשך כמה חודשים כך שעד שהוא יגיע, הוא יעדכן אותה בחדשות מאד ישנות. כשאמא שלי נסעה מתל-אביב לבקר את המשפחה בזיכרון יעקב, הם נזהרו משודדים בדרך והם בדרך-כלל נשארו לישון שם כמה ימים, כי הדרך הייתה ארוכה וקשה מכדי לעשות אותה הלוך-חזור באותו יום. רק לפני כשבעים שנה התחלנו להשתמש בפניצילין, ואנחנו כבר לא צריכים למות מדלקת ריאות. שיעור תמותת היולדות והילדים הרכים ירד באופן דרסטי, גם אם עדיין לא מספק. כשאני עוזבת את ארצי ונודדת בדרכים, לא חשוב לאן – הנכדה שלי יכולה לחייך אלי בזמן אמת בסקייפ, או לעלות על מטוס ולהגיע אלי בתוך עשרים וארבע שעות. גם המפגש החברתי, שבני דורי כל כך אוהבים לקונן על כך שהוא השתנה לרעה, הפך לפשוט יותר: ילדי מחוברים כמעט כל הזמן לחבריהם באמצעים האלקטרוניים השונים, ולפחות אצלנו זה דווקא מאפשר להם לשוחח, להחליף מידע ולקבוע מפגשים באופן רציף, יעיל ובתדירות הרבה יותר גדולה ממה שאנחנו עשינו בגילם.

האם העולם הפך להיות חסר מחלות, ללא קשיים משמעותיים ומושלם? ודאי שלא. האם אנחנו בהכרח יותר מאושרים, יותר מסופקים, יותר חיים? זו כבר שאלה אישית של מיצוי פוטנציאל ויכולות, והתשובה תלויה בדרך שבה כל אחד מאתנו בוחר לחיות את חייו ולהתמודד עם הקלפים שהוא קיבל, ולא באמצעי טכנולוגי זה או אחר. "הפייסבוק אחראי לעלייה במספר הגירושין", הצהירו כותרות החדשות לפני יומיים. מי שבורח למקומות אחרים, עדיף שיסתכל ביושר וחדות על הזוגיות שלו ועל עצמו בתוכה במקום להאשים את המכונה שהתיישבה על ברכיו. הרי לכם תכונה שלא השתנתה מאז המצאת האנושות עצמה: כשאלוהים האשים את אדם שהוא אכל מהתפוח, התשובה הספונטנית, המיידית שלו, הייתה: זה לא אני אשם, זה היא פיתתה אותי…

הרפואה, התחבורה, המידע – וגם התקשורת הבינאישית והציבורית – אכן הפכו להרבה יותר זמינים, מידיים ומקובלים היום. אבל האחריות על השימוש בהם, היא עדיין שלנו.

ואם בענייני תקשורת אנו עוסקים – הרי בדיחה ישנה שתמיד מעוררת בי חיוך מחדש:

הרב הראשי של ישראל הוזמן לביקור אצל האפיפיור. כשהוא נכנס לחדר, ראה על השולחן טלפון מזהב.

"מה זה? שאל הרב, והאפיפיור ענה לו: "זה הקו החם, הישיר, של העולם הנוצרי אל אלוהים".

"מה אתה אומר!" התפעל הרב, "אפשר לנסות?"

"בוודאי, ברצון!" ענה האפיפיור, והרב הרים את השפופרת והתחיל לשוחח עם האל בכבודו ובעצמו. את כל צרות היהודים הוא שפך, התלונן, תאר כמה קשות הבעיות, דיבר ודיבר ללא הפסקה במשך שלושה ימים רצופים. ממש פרק את כל מה שישב לו על הלב. אחרי שלושה ימים, הרב הניח את השפופרת, נאנח בהקלה ואמר: "קשים חיינו, חיי היהודים. כמה אני חייב לך עבור השיחה?"

האפיפיור הוציא מחשבון, בדק ובדק, ואמר: "ארבע מאות וחמישים דולר."

בלי להוסיף מילה, הרב שילם.

לאחר שנה, האפיפיור הגיע לביקור גומלין אצל הרב הראשי לישראל, בירושלים עיר הקודש. נכנס האפיפיור לחדר וראה טלפון מוזהב על השולחן.

"מה זה?" שאל האפיפיור, והרב ענה לו: "זה הקו החם, הישיר, של העולם היהודי אל אלוהים".

"מה אתה אומר!" התפעל האפיפיור, "אפשר לנסות?"

"בוודאי, ברצון!" ענה הרב, והאפיפיור הרים את השפופרת והתחיל לשוחח עם האל בכבודו ובעצמו. את כל צרות הנוצרים הוא שפך, התלונן, תאר כמה קשות הבעיות, דיבר ודיבר ללא הפסקה במשך שלושה שבועות רצופים. ממש פרק את כל מה שישב לו על הלב. אחרי שלושה שבועות, האפיפיור הניח את השפופרת, נאנח בהקלה ואמר: "קשים חיינו, חיי הנוצרים. כמה אני חייב לך עבור השיחה?"

ענה לו הרב: "שקל אחד."

"מה?!" התפלא האפיפיור, "איך זה ייתכן?! אתה דיברת ממשרדי במשך שלושה ימים וזה עלה 450 דולר, אני דיברתי ממשרדך שלושה שבועות תמימים וזה עולה רק שקל?!"

"טוב, זה פשוט," ענה הרב, "מכאן, זו שיחה מקומית".

שבת שלום,

ליאת


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד