פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת – פרשת תולדות: על יחסי הורים-ילדים


דווקא יצחק מלמד אותנו שיעור בהורות: להתבונן בילדינו ולהכיר במכלול הגוונים המרכיבים אותם, להקשיב לרחשי הלב שלהם ולברך אותם ככל יכולתנו להצליח בדרך המתאימה להם

"אמא, השנה אני רוצה ללמוד לנגן!" הכריז בן הזקונים לפני כמה שנים, ואני שלחתי בו מבט חושד. מצד אחד, לבי מיד התמלא גאווה ושמחה: סוף סוף! הנה, סוף כל סוף אולי יצליח לי, יש ילד אחד שלי שרוצה לנגן גם אחרי גיל עשר בלי שזה יהיה חוג שאני שלחתי אותו אליו אלא משהו שבא ממנו. מצד שני, אני הרי למודת ניסיון מר. אחרי הכל, כל מי שמכיר אותנו יודע שמוסיקה על כל סוגיה היא מרכיב חשוב מאד בחיי משפחתנו הקטנה, בין אם זו שירה, נגינה או האזנה, בין אם מדובר במוסיקה קלאסית, ג'ז או זמר פופולרי. כשהגדולה היתה בכיתה א', שלחתי אותה כמו כל ילדה טובה ללמוד חלילית. נתחיל מזה, חשבתי, אין ספק שקסם הצלילים יוביל אותה רחוק. בדמיוני כבר ראיתי את עצמי יושבת בהיכל התרבות, מוחה דמעה של גאווה כאשר הילדה מחללת לה על חליל זהב בדואט עם ג'יימס גאלווי, לא פחות, קוצרת תשואות ופרחים. טוב, נו, הייתי אמא צעירה. הילדה ניגנה כמה שנים, חלקם אפילו בהתלהבות, וביום בהיר אחד הכריזה שזה לא מעניין אותה יותר. כל תחנוני, ההסברים שהסברתי על חשיבות הקצב וההרמוניה, על השכלה כללית רחבה, על ההנאה שבנגינת יצירה – כל אלה לא עזרו. הספיק לה.

כשהאמצעי היה בכתה ג', הוא התיישב יום אחד על-יד הפסנתר וקשקש בהנאה. תוך עשרים וארבע שעות הצגתי בפניו בהתלהבות רבה מורה שבאה עד הבית, אפילו לא צריך להתאמץ ולצאת, ומלמדת נגינה. היא אכן ניסתה ככל יכולתה ללמד אותו, אבל אחרי כמה שבועות הוא השאיר אותה לבד.

ופתאום עמד מולי הצעיר ומכריז מיוזמתו שהוא רוצה לנגן. השתדלתי להגיב בזהירות, שלא תיעלם פתאום ההתלהבות או גרוע מזה – שלא יתברר שההתלהבות הזו היא שלי בלבד.

"בבקשה!" אמרתי לו, "אם זה מה שאתה רוצה, בשמחה…אתה יכול לבחור – יש בבית כל כך הרבה כלי נגינה, פסנתר, גיטרה, חליל, אורגנית, אפילו מפוחית פה…מה מתחשק לך?"

"אני רוצה ללמוד לנגן על תופים."

ידעתי. ידעתי שאני צריכה לחשוד. מה פתאום תופים? מאיפה הגיע הרעיון הזה פתאום? מי מהחברים כבר מתופף את הוריו לדעת ומשפיע על אוזני בני הצעיר? ובכלל, יש כל כך הרבה כלים אחרים בבית, אני לא הולכת עכשיו לקנות מערכת תופים, שלא לדבר על הרעש הנורא ועל היחסים עם השכנים…

אבל כמובן שלא אמרתי שום דבר מכל זה. בכל זאת למדתי משהו בשנות האמהות שלי. לקחתי נשימה עמוקה, ועניתי: "טוב, אני אנסה לברר איפה אפשר ללמוד תופים ונבדוק במה זה כרוך". אני חייבת להודות שהייתי מאד גאה בעצמי, בתגובה השקולה והנבונה הזו. אולי עד שאברר הוא ישכח, אולי הוא ישתכנע לנגן על משהו אחר, אולי כל תופי העולם ייכחדו.

מייד התברר לי שבכל זאת, כל ילד מלמד את הוריו דברים חדשים. הוא הפתיע אותי: "כבר ביררתי. יש שיעורים לדוגמא בבית הספר למוסיקה ברעות. אני רוצה שתקבעי לי שיעור כזה."

הלכתי אתו לשיעור לדוגמא, מצויידת בכל ההתנגדויות האפשריות, מתוך כוונה למצוא לכל אחת מהן תימוכין בזמן השיעור, מוכנה ומזומנה למצוא את כל הבעיות הצפויות שבגללן אין סיכוי ללמוד תופים, גם אם אצטרך לסובב טיפה את המציאות. אחרי הכל, תופים?? נו, באמת.

במשך חצי שעה, ראיתי את הבן הצעיר שלי לומד איך לשבת ולשמור על קצב, מהי קואורדינציה, איך להפיק עוצמות שונות של קול, איך להתאפק ולשמור על משמעת של תיפוף ונגינה, איך לנסות להשתלב עם נגינתם של אחרים. אפילו לא שמתי לב איך הזמן עובר, כשלפתע הסתיים השיעור ואתו נמסו ונגנזו כל טיעוני-הנגד שלי.

שלוש פעמים מצווה רבקה ליעקב לשמוע בקולה, פעמיים כדי לוודא שברכתו של יצחק תנתן לבן הראוי לה, לדעתה, ופעם כדי לוודא שהבן הזה גם יצליח להשאר בחיים ולשרוד את זעם אחיו. הרבה מאד פרשנויות, מדרשים ואגדות נקשרו בסיפור המשפחתי המרתק והמורכב הזה, הנחשף בפרשת "תולדות". בני ותופיו הבהירו לי שיש, כמו תמיד, אפשרות לעוד אחת.

הפרשה מגלה בפנינו שני סגנונות הורות מאד שונים זה מזה: זה של יצחק וזה של רבקה. למרות שרבקה היא הפעילה יותר, האם המנסה לשלוט בגורל ילדיה ולכוון את דרכם אל המקום הנכון, דווקא יצחק – ההורה "הפסיבי", "הנגרר", זה שנופל ברשת תחבולתם של אשתו ובנו – דווקא התנהלותו מול שני בניו היא המעניינת יותר. עיון בברכה הראשונה שיצחק מכוון לעשיו, אותה ברכה שנגזלת על-ידי יעקב במרמה, והשוואתה לברכה שיצחק מעניק לעקב לפני עזיבתו מגלה, שיצחק הכיר וידע היטב את נטיות ליבם של ילדיו.

"…וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה; וְיִתֶּן-לְךָ, הָאֱלֹהִים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ–וְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ; יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו לְךָ לְאֻמִּים–הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ;" (בראשית כ"ז, כ"ז-כ"ט)

ברכה זו המיועדת, כאמור, לעשיו, כולה גשמית ועוסקת בשפע ארצי: טל משמים, שמנים ודגן ותירוש, שלטון והצלחה. בברכה כולה אין שום איזכור לאלמנטים רוחניים. בולטת במיוחד היעדרה המוחלט של התייחסות להמשך מסורת אברהם אבינו. מובן שאין בכך מקריות: יצחק יודע היטב במה יש לברך את עשיו, הבן הזה שכאשר עולה ספק בלב יצחק לגבי זהותו – הוא בוחר לזהותו באמצעות החושים: מישוש ידיו השעירות, ריח השדה העולה ממנו. מה נכון יותר מלהעניק ברכה ארצית לילד שאוהב להתרוצץ בחוץ, לצוד ולהתעסק בעניינים גשמיים. זה מה שאתה אוהב, בני? זה מה שעושה לך טוב, מה שאתה מצליח בו, נטיית לבבך ורצון נפשך? אם כך, אברכך שתצלח דרכך ותצטיין בדברים האלה שלבך נוטה כלפיהם.

ומה מברך יצחק ליעקב לפני שהוא נפרד ממנו, כאשר הפעם הוא יודע בבטחון שיעקב הוא זה שעומד לפניו?

"…וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ; וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ, לֹא-תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן; קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם, בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ; וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה, מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ; וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ; וְהָיִיתָ, לִקְהַל עַמִּים; וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ–לְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם;" (בראשית כ"ח, א'-ד')

יצחק אינו צריך למשש או להריח את יעקב כדי לדעת שהוא זה העומד בפניו הפעם: די לו לשמוע את קולו, אותו קול המחבר בין מחשבות הנפש למעשי הגוף, התגשמות הרוחניות בדיבור, הקול הנישא מעלה בתפילה והשב מטה בתשובה, הקול הנכון לאדם הנכון. הפעם ברכתו של יצחק שונה לחלוטין: ברכה זו מבססת את יעקב כממשיכו הרוחני האמיתי של משפחת אברהם, ולא בכדי: גם במקרה זה פועל יצחק על-פי נטיות הלב של בנו. אתה איש תם ויושב אוהלים, אדם רוחני? אם כך, הברכה שניתנה לאבי ועברה אלי עוברת עתה לידיך, אברכך שתעלה לגדולה הראויה ותהיה המנהיג הרוחני של צאצאינו, כי אתה זה שראוי להיות ממשיכו של שושלת אברהם ויורש הארץ המובטחת.

רבקה, כאמהות חרדות רבות אחרות, חששה לשווא, ובחששותיה הדביקה גם את יעקב, שלא בדיוק יוצא נקי כפיים ומוסרי ביותר מכל סיפור הרמאות הזה. דווקא היא, שהמסורת רואה בה מחנכת ונביאה, נכשלת במבחן החשוב כל כך של "חנוך לנוער על-פי דרכו". יצחק, הנתפס כמנהיג פסיבי יחסית, זה שמוליכים אותו בכל פעם לעבר כמעט-אסון ומרמים אותו בקלות, שמתעוור עד כי אינו מסוגל כמעט להבחין בין ילדיו-שלו, דווקא הוא מלמד אותנו שיעור חשוב כל כך בחינוך ובהורות: להתבונן בילדינו ולהכיר במכלול הגוונים המרכיבים אותם, להקשיב לרחשי הלב שלהם ולברך אותם ככל יכולתנו להצליח בדרך המתאימה להם. איזה יופי של שיעור. והיופי הזה מתעצם דווקא מתוך כנות הסיפור והכרתו בחוסר המושלמות האנושית כל כך של כל גיבוריו, הכרה המביאה עמה נחמה ותקווה גם יחד – אנו דומים להם. הם אנו, אנו הם.

בני הצעיר למד לנגן על תופים. היה לו פד אימונים רך, שלא עשה רעש בבית. היה לו זמן אימונים על תופים אמיתיים במסגרת בית הספר למוסיקה. ובעיקר, היה לו אור בעיניים בכל פעם שהוא תופף וסיפר לי על השיעור שעבר. ואני? אני למדתי להיות אמא טובה יותר דווקא מאחד האבות שלנו. אז לא, לא קבענו לו מועד להופעה בקיסריה, אבל לברך אותו שיגיע לשם, או לכל מקום אחר שלבו חפץ בו – מותר.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד