פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת – פרשת פקודי: משכנו של אדם


לפעמים החיים מזמנים לנו התרחשות כל כך מיוחדת, שגם אם אנחנו מקווים שהיא תתרחש שוב, אנחנו מתכוננים לקראתה כאילו היא אירוע שיתרחש רק פעם אחת ויחידה

לפעמים החיים מזמנים לנו התרחשות כל כך מיוחדת, שגם אם אנחנו מקווים שהיא תתרחש שוב, אנחנו מתכוננים לקראתה כאילו היא אירוע שיתרחש רק פעם אחת ויחידה.

חנוכת משכן. המקום בו אנו שוכנים. מקום פנימי, אינטימי, בחייו של כל אחד מאתנו. מקום שאנחנו יכולים לשאת בתוכנו כל הזמן, בלי שום קשר לגיאוגרפיה. מקום שלא תמיד אנחנו חזקים מספיק כדי לבקר בו. משכנו של אדם.

וכשאנחנו בוחרים להכיר במקום הזה, חנוכתו מרגשת במיוחד. אנחנו שמים לב לכל פרט, במשכן ובדרך אליו כאחד. אנחנו בוחרים היטב את הנקודה בתוכנו בה המשכן הזה נמצא. בוחנים את רגבי השביל, מנכשים את עשביו, בוחרים את האמצעים ומחשבים היטב את הצעדים שיובילו אותנו לשם. בוחרים את הצידה שניקח איתנו, כמו גם את זו שנשאיר מאחור. בוחרים בקפידה כל פרט לבוש, את הצבעים, התכשיטים והקישוטים שילוו את הבגדים. את סידור השיער. משתדלים להבין ולייפות גם את הסביבה. מכינים את הכלים הכי נאים, דואגים שהשולחן יהיה מסודר, התקרובת ערבה לחיך. מחליטים את מי להזמין ממש פנימה, לתוך המשכן שלנו, מה תפקידו של כל מוזמן, את מי משאירים בחוץ. לא משאירים שום דבר ליד המקרה. אחרי הכול, מדובר באירוע מכונן. חוגגים את השכינה שבתוכנו.

אירוע כזה, ראוי שיכלול את כל החושים. וכך, אנחנו מכינים את שמן המשחה. אפשר להריח אותו. ריח משכר של מור, קינמון, קידה וקנה בושם בשמן זית. תערובת חושנית, מסעירה. אנחנו דואגים למשוח בה את כול את מה שאנחנו רואים ונוגעים וטועמים, ואנחנו מרגישים כמו כוהנים גדולים ומלכים. ראויים. וברגעים האלה, האור המציף אותנו שווה ערך לאור בראשית הגנוז.

בדיוק בדרך זו, כבר כמה שבועות, אנחנו מתכוננים לחנוכת המשכן, ששיאה בפרשת השבוע שלנו, "פקודי". פעם אחת בלבד הכינו את שמן המשחה, אבל במיתולוגיה כמו במיתולוגיה – הפעם הזו הספיקה עד חורבן בית ראשון, מאות שנים אחר כך.

וכשחרב הבית, נגנז השמן ונגנז האור המיוחד ששכנו בו. מי שראוי להם, יודע: שמן המשחה ואור הגנוז מחכים לו, נסתרים ומפעפעים בקרבו, כדי לעמוד לרשותו כששוב יבחר לחנוך את המקום בו הוא שוכן.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד