כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד

פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת, פסח תשע"ב: על קסם השעבוד והפחד משינוי


למרות שהם סבלו, למרות שהעינויים והגזירות חזרו שוב ושוב, בני ישראל לא ממהרים כל כך לצאת מהמצב בו הם נתונים. הייאוש המוכר הוא הרבה יותר נוח

איזה סיפור מופלא אנחנו מצווים לספר בכל שנה מחדש! יש בו כל המרכיבים של טלנובלה קלאסית: מלך רשע, אדונים ועבדים, עינויים ועבודת פרך, חוק לרצוח את כל ילדי העבדים, נשים שמתחכמות ומוצאות דרכים לעקוף את רוע הגזירה, ופירוטכניקה של דצ"כ-עד"ש-באח"ב שלא היתה מביישת את הטובים שבבמאי ברודווי.

ותינוק אחד. דומם שט לו בתיבה עד לחיקה של בת פרעה, גדל כנסיך והופך להיות איש ישר דרך, רודף צדק ומנהיג. בכל קנה מידה, סיפור יציאת בני ישראל ממצרים הוא באמת אחד הנארטיבים האולטימטיביים הקיימים.

את הסיפור הזה אנחנו מצווים לא רק לזכור, לא רק לשנן שוב ושוב באוזני ילדינו, אלא לראות עצמנו כאילו אנחנו בעצמנו חווינו אותו על כל שלביו: השיעבוד, הייסורים, ההצלה, הגאולה, הברית, המסע, המולדת.

יש סיבות שונות שבגללן אנו מצווים לזכור את ייסורי מצרים, כמו למשל החובה שלא לנהוג באחרים כפי שנהגו בנו. זיכרו שעבדים הייתם, זיכרו שעינו את נפשותיכם, כאשר הגלגל יתהפך ושוב תהיו אדונים לגורלכם – הקפידו שלא לנהוג כך בנתונים למרותכם. באיזו קלות אנו שוכחים את הלקח הזה, בוודאי ובוודאי בהתנהלותינו כלפי אחרים, אפילו בהתנהלותנו בינינו לבין עצמנו.

אבל יש עוד משהו.

למרות שהם סבלו, למרות שהעינויים והגזירות חזרו שוב ושוב, בני ישראל לא ממהרים כל כך לצאת מהמצב בו הם נתונים. הייאוש המוכר הוא הרבה יותר נוח. יידרש מסע מלא ויכוחים, בכי, ניסים, קשיים וארבעים שנות נדודים עד שהם יזכו להגיע אל הארץ המובטחת, סמל לכך שהשיעבוד כבר מאחוריהם. המסע הארוך והמתיש הזה חושף תכונה אנושית לא פשוטה: הפחד הנורא משינוי. כי במסע הזה ברור לנו, שלמרות שהמציאות היא קשה ואכזרית, הדרך לצאת ממנה היא קשה ואכזרית לא פחות.

אפשר להבחין בתופעה הזו בכל הקשרי החיים, גם בלי הדרמה של דם-צפרדע-כינים: תופעת הפחד הנורא, המשתק, מהשינוי. החשש ממה ששינוי באורחות החיים עלול להביא אתו. את החיים שלי, טובים יותר או פחות, אני כבר מכירה. גם אם ברור לי שיכולים להיות לי חיים אחרים, אני כבר כל כך רגילה לאורחותיי, השגרה הזו היא כל כך שלי, שלא אתן לאף אחד אחר לקחת אותה ממני ואמצא כל תירוץ אפשרי כדי להצדיק את דבקותי בה. כבלי השעבוד מתוחכמים הם, והמתבונן הנבון יבחין בהם כובלים אותנו למקומות עבודה, לאנשים, למקומות גיאוגרפיים, למוסכמות. מי אמר שהמצב החדש יהיה טוב יותר, אולי אפילו יהיה קשה יותר. התבנית שלי כל כך התקשחה ששבירתה ובנייתה מחדש ידרשו המון אנרגיה, ואני כבר די עייפה. אולי אפגע, אולי חלילה ייפגעו אהובי, מי צריך את זה. הנה, עובדה, פתאום אין פריץ שיגיד לי מה לעשות, אני צריכה לדאוג לעצמי, לנהל את ענייני ולהיות אחראית לגורלי. מה יקרה אם אהיה רעבה או שיהיה לי קר, פה לפחות יש לי אוכל ובית לגור בו. לא כל כך נורא, לפעמים אולי אפילו טוב. בטח יותר טוב מהבלתי ידוע, מהצורך להתאמץ, להשקיע, לטעות. להצליח.

למרות שקשה לשכנע אדון לוותר על עבדיו, הרבה יותר קשה מזה להוציא את העבדות מתוכנו. בסיפור יציאת מצרים מתגלה גדולתו של משה כאדם וכמנהיג גם בהקשר הזה. הוא לא מוותר. למה מי אתה, אנחנו סונטים בו, והוא ממשיך להתעקש. מה עשית לנו, אנחנו כועסים עליו, תחזיר אותנו למצרים, למקום המוכר והידוע, והוא ממשיך להוביל אותנו הלאה משם, אל ארץ החזון, מקום שאין לו מושג מה באמת יש בו מלבד דבר אחד, שהוא החלב והדבש האמיתי: החופש להחליט ולבחור כיצד ייראו חיינו. משה עושה זאת כי הוא יודע שהשעבוד המוחלט, האמיתי, הוא ההתמכרות לנוחות המנוונת של השגרה.

וזה ,אולי, אחד הלקחים המרכזיים של סיפור יציאת מצרים שאנו מצווים לזכור: חייב כל אחד מאתנו לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שעליו לבנות זהות של לקיחת אחריות על גורלו, הכוללת את ההעזה לצאת, בכל פעם מחדש, למסע אל הלא-נודע. על הטוב והרע שבו.

זהות של חירות.