פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: נצנוצם של רגעי עבר


ביוונית, נוסטלגיה פירושה "כאב מפצע ישן". האם אפשר לבקר ברגעים האלה, נצנוצי עבר שהיו עבורנו כל כך משמעותיים, מבלי לחוש שוב בכאב, לחוש רק בשמחה שהפקנו מהם וליהנות מכך בלבד?

אני לא בטוחה שאני זוכרת את שמו המדויק של הספר, נדמה לי שקראו לו "בר בי רב". לא, לא בטוח. אני לא מוצאת לכך שום אזכור בגוגל. בוודאי שאני לא זוכרת את שמו של הסופר, אולי היה "ראובן" בשם שלו, סביר להניח שלא. אין לי מושג באיזו הוצאה לאור יצא הספר, הגיוני למדי שהיא כבר מזמן לא קיימת.

אבל אני זוכרת, ואפילו היטב ובפרטי פרטים, את הקסם.

מאז ומתמיד הייתי תולעת ספרים. תמיד הייתי רשומה בשתי ספריות לפחות. בכל יום שני הייתי מתייצבת בהן, מחליפה כמה ספרים באחרים, משיבה בנימוס לשאלות הספרנים ומתייעצת אתם מה כדאי לקרוא. אהבת הקריאה מילאה כמה תפקידים – היא אפשרה לדמיון הבריא שלי להשתולל באופן חולני, היא לימדה אותי פרטי ידע רבים מכפי שאי פעם אזדקק להם והיא הייתה מקלט מנחם ותומך בכל הימים והשעות שבהם העדפתי לחמוק מהעולם החיצוני.

מדי יום, הייתי ממלאה קערת פלסטיק בבייגלה (אז קראנו להם "מקלות מלוחים". עוד לא היו צורות אחרות) ובקוביות שוקולד, נוטלת כוס חלב קר, מפעילה את הטייפ (היה פעם דבר כזה) עם מוסיקה אהובה, משתרעת על מיטתי, ספרי השבוע היו נפתחים והייתי יוצאת למסע.

כשהגעתי לגימנסיה, בתחילת כתה ז', גיליתי בה ספרייה ענקית וצופנת פלאות שהפכה להיות בית שני. הספרים היו מחולקים לפי שכבות הגיל, והספרניות היו מקפידות שלא נסטה מכך כדי שנפשותינו הרכות בכיתה X לא תיחשפנה חלילה לספרות המתאימה לבני כיתה Y. אז עדיין האמינו בהשפעתן של מילים ובהתאמתן לגיל.

כשהייתי בכתה ט', נקלעתי למצוקה. סיימתי את כל הספרים שהיו מיועדים לגילי, והשנה רק החלה. אני זוכרת שהספרנית הביטה בי במבט מוזר, חשבה כמה דקות וביקשה שאחזור בתום יום הלימודים. עד אז, אמרה, אחשוב מה לעשות. כשחזרתי אליה, לקחה אותי למדף ספרים שלא הכרתי, נחבא באזור שלא נהגנו להגיע אליו. אני יודעת שהספרים פה נראים מאד ישנים, אמרה הספרנית, אבל את כבר אמורה לדעת שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו.

הם אכן היו ישנים, והם לא היו מחולקים לפי גיל. הם פשוט היו מונחים שם, בעלי עבר מפואר ונשכח. ניכר שלא קראו בהם זה זמן רב. ספרים בעברית של תחילת המאה, בכריכות עור או קרטון עבה, רובם נכתבו על ידי סופרים שלא הכרתי. דפיהם היו צהובים מזמן וצרובים מאבק בשל חוסר שימוש. התחלתי לעבור על המדפים. לא היו עליהם תקצירים שיתארו את התכנים, גם לא תוכן עניינים. כותרת, שם של סופר ושל הוצאה, וסיפור. הוצאתי ספר. הדפים הראשונים שלו נראו מבטיחים. לקחתי אותו.

במשך השנה כולה, חזרתי אל מדף הספרים הזה פעמים רבות. מצאתי בו אוצרות כמו גם שיממון, אבל אני זוכרת שהיה סופר אחד, אולי קראו לו ראובן משהו, סביר להניח שלא, שכתב כמה ספרים שהקסימו אותי. ספריו תארו את החיים בארץ, חברת נוער וצעירים, עלייה לקרקע, עלייה בכלל – אבל היה בהם משהו נוסף להומור הקליל, הסלחני כל כך, שאפיין ספרים אחרים שנכתבו על אותם נושאים כמו ספריו של פוצ'ו, או הצדקנות המתוקה, נוטפת החינוך שאפיינה את ספריה של דבורה עומר. הייתה בהם התבוננות הרבה יותר ישירה, חדה וכנה, והיה בהם משהו שנעדר לחלוטין מהספרים היותר עכשוויים שקראתי על אותה תקופה: היה בהם כאב. המון כאב. הבנתי את הכאב הזה יותר מכפי שהרשיתי לעצמי להודות. בלעתי אותם בשקיקה.

כיתה י' והשנים שאחריה הביאו אותי למדפים אחרים, ספרים אחרים ותחושות חדשות. המדף הישן ההוא שבספרייה, ננטש. מאז לא חזרתי אל הספרים הישנים, אבל הם נותרו בזיכרוני.

השבוע, סידרתי את ארון הספרים, משימה שכבר כמה שנים אני מנסה לגרור את עצמי לבצע. באחד המדפים מצאתי כמה קופסאות ישנות, ובתוכן מכתבים ויומנים ישנים שכתבתי בשנות התיכון. חייכתי והתחלתי לדפדף, ובאותו רגע ידעתי שהמשך סידור ארון הספרים עומד להידחות שוב. בדפים מצהיבים מזמן וצרובים מאבק ומחוסר שימוש, שבתי וקראתי על חווית הספרים הישנים שכבר שכחתי, ועל עוד כמה וכמה חוויות נעורים שזיכרונם חי כאילו התרחשו אתמול. אהבות ראשונות. תקוות שמתנפצות. תמימות מתוקה עד גיחוך, התלבטויות נוראות לצד נחרצות בלתי מתפשרת. מערכת שלמה של חיים שהופכת את הרגעים האלה מסתם משהו שפעם הכרנו, לטריטוריה שעליה אנחנו נבנים ושממשיכה לנצנץ בנו בכל פעם שאנחנו מבקרים בה. נזכרתי בפירוש של המילה "נוסטלגיה": ביוונית, פירוש המילה הוא "כאב מפצע ישן". האם אפשר לבקר ברגעים האלה, נצנוצי עבר שהיו עבורנו כל כך משמעותיים, מבלי לחוש שוב בכאב של הפצעים שהם הותירו בנו, לחוש רק בשמחה שהפקנו מהם וליהנות מכך בלבד? התשובה לכך היא מאד אישית, ותלויה בממשק שבין החוויה לבין החווה. אשר לי, אני מתכוונת לצאת במסע חיפוש של אותם ספרים ישנים שבזיכרוני. אין לי ספק שאמצא אותם ואיהנה מהם שוב, על היופי והישירות והכאב שבהם, גם אם מטבע הדברים והגיל זה יהיה מתוך תובנות אחרות לגמרי. אני מבטיחה שאחרי שאמצא אותם, לא אאבד אותם שוב. ככה זה כשהרגעים האלה הם לא סתם משהו שפעם ידענו ובא לנו לבקר שוב, אלא משהו חזק, שאנחנו באמת אוהבים ושהנצנוץ שלו הוא חלק מהנצנוץ שלנו.

שבת שלום,

ליאת


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד