פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: מחוויות מפתח לנקודות מפנה


כל אחד מאתנו לומד מחוויות המשפיעות עלינו עד כדי כך, שהן אלה שעומדות בבסיס תהליך קבלת ההחלטות שלנו, משנות את תפיסת עולמנו ומאירות לנו את הדרך

  • (או: טור רגשני ודביק במיוחד. אז מה? אם לא במקרה כזה, אז מתי?)

ילד שלנו,

לפני שמונה עשרה שנים בערך, קצת אחרי שהרינו אותך וכשבישרו לנו שבן עומד להיוולד לנו, שני משפטים ראשונים עלו במחשבתנו לפני כל דבר אחר. המשפט הראשון היה: אוי, הלוואי שעד שאתה תהיה בן שמונה-עשרה כבר לא נצטרך צבא. המשפט השני היה: אוי, כשאתה תהיה בן שמונה עשרה אתה תלך לצבא. זה היה כל כך מזמן, וזה היה רק אתמול – כי לפני קצת יותר משמונה עשרה שנים הבאנו אותך הביתה. לאן נעלמו שמונה עשרה שנים?!

יחד למדנו ללכת, לגלות את פרחי הכלנית בגבעת תיתורה ולהתפעל מהתורמוס הכחול שבגבעות בית שמש. יחד בכינו כשנפלת ונשרטת בברך, מנקים בזהירות את הדם ומדביקים תחבושת קטנה למקומה בנשיקה. יחד בכינו – אתה פחות, אנחנו קצת יותר – כשהלכת בפעם הראשונה לגן, מתיישב על הכסא בפנים מלאות ציפיה ורגליך אינן נוגעות ברצפה. יחד למדנו לבנות ולחגוג בכל שנה, במחזוריות קבועה, את כל השמחות והאירועים, שהם חלק ממי שאנו. יחד יצאנו לגלות ארץ ועולם, קרובים וחברים, שמחות וקשיים. בכל פנייה שלקחת, על כל שלב שעלית, כל סיבוב בו הסתובבת – היינו שם אתך. לפעמים ניסינו למנוע ממך טעויות שראינו שאתה עומד לעשות, לפעמים ניסינו לכוון אותך לדרך שחשבנו שהיא הנכונה ביותר, אך בעיקר אתה זה שלימדת אותנו שאנחנו לא יכולים לחיות את חייך במקומך, אנחנו רק יכולים ללוות אותך כמיטב יכולתנו בדרכך.

השבוע הזכרת לנו את המשמעות של להיות הורים בישראל. ביום רביעי סיימת את התיכון, וביום חמישי בלילה יצאת למסע הסיום של קורס כושר קרבי העירוני, "צוות יהונתן", מסע שבסופו זכית בתעודה וסיכה. יש לנו חשד שהם חשובים בעיניך לפחות כמו תעודת הבגרות המצוינת שלך. ובצדק.

בהפרש של פחות מעשרים וארבע שעות, נזכרנו שהבגרות שהשתלטה עליך פתאום נובעת לא רק מסיום הלימודים, אלא גם מהאחריות, הערכים וההישגים שהגעת אליהם בקורס, שהפך למרכזי כל כך בחייך. במשך למעלה משנתיים, הבטנו בך חוזר הביתה שלוש פעמים בשבוע – סחוט מעייפות, רטוב מגשם או מזיעה עד לשד עצמותיך, מטונף מבוץ או עלים או עשבים או כלם יחד, ותמיד תמיד מאושר עד אין קץ. שקי חול ובחודשים האחרונים גם אלונקה החלו לקשט את חדרך ולהיות מועמסים על כתפיך, נישאים על גופך במסעות רגליים בכל מני שעות שבשום תנאי אחר לא הייתי מצליחה לגרום לך להכיר בקיומן. לא היה כמעט דבר שיכול היה לגרום לך לוותר על מפגש, וכשנאלצת לעשות זאת בגלל מיונים לצה"ל, הקפדת להשלים את החסר. ויותר מכל – רכשת באופן הכי מעשי וימיומי שאפשר ערכים של אחריות, משמעת, חברות, תמיכה הדדית, קבלת השונה, סובלנות והמון אהבה ונתינה. יונתן לא ויתר לכם, ודרש מכם למלא את חובותיכם כתלמידים, גם אם המשמעות היתה לגשת למבחן במתמטיקה או באנגלית לאחר ליל אימונים מעייפים. אתה וחבריך צמחתם למקומות אחרים, פיסית ונפשית גם יחד. טקס הסיום שלכם, שהתקיים הבוקר, ובו למעלה משלושים גברים צעירים, שתי נשים צעירות והמון מוטיבציה, התמדה ואש של שמחה בעיניים, הוכיח לנו זאת.

מחקרים מוכיחים שכל אחד מאתנו לומד, בין השאר, מחוויות מפתח ההופכות לנקודת מפנה בחיינו, חוויות המשפיעות עלינו עד כדי כך, שהן אלה שעומדות בבסיס תהליך קבלת ההחלטות שלנו, משנות את תפיסות העולם שאנו מחזיקים בהן ומאירות לנו את הדרך בה אנו בוחרים ללכת. יש לנו סיבות טובות להניח ש"צוות יהונתן" היה עבורך ועבור חבריך חווית מפתח כזו.

בעוד חודש ימים, תצא מהבית ילד בן שמונה-עשרה, ותשוב הביתה חייל. ברור לי שברגע הראשון בו נראה אותך במדים, נרוץ לבדוק את לוח השנה, שמא התבלבלנו ופורים כבר הגיע. ברגע השני, שוב נמחה דמעה.

אנחנו יודעים שאתה תלבש את המדים האלה בגאווה.

זכור תמיד לשמור על עצמך ולשוב אלינו בשלום.

עם כל השאר – נסתדר.

אוהבים אותך תמיד,

כולנו


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד