פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: להלך כאדם


בעידן שבו האדם למד לעופף כציפור, לשוט כדג ולהזדרז כצבי, אני לא בטוח אם עוד יש טעם לבוא לבית הכנסת, אמר האיש לרב הקהילה

החדר היה מלא וגדוש באנשים מאד חשובים. תורמים, משקיעים, אנשי חינוך שעוסקים בכובד ראש כבר שנים רבות בשיפור ההישגים של תלמידים בתחומי המדעים. אנשים רציניים. ישבנו ליד שולחנות עגולים, קפה ובייגלס עם גבינות, ירקות ופירות עמדו לרשותנו בשולחנות בצד, האווירה היתה חגיגית ורצינית. כל אחד נטל לעצמו צלחת עם ארוחת בוקר ראויה, התיישבנו בשולחנות, מצגת הוקרנה על המסך מולנו והכנס התחיל.

המרצה שפתחה את בוקר הכנס דיברה על ההישגים הנמוכים של תלמידי ניו יורק. מספרים וסטטיסטיקות התעופפו באוויר. חמש דקות אחרי שהיא התחילה, נכנסו בשקט שני תלמידי תיכון עם המורה שלהם. כדי לא להפריע, הם התיישבו בשקט בפינה רחוקה, סמוך לקיר, והקשיבו. איש לא שעה לעברם.

השיח על הבמה המשיך. דובר על אמצעים מתקדמים לפיתוח ההוראה, על מתודות ועזרים שמסייעים לתלמידים להצליח, על מבנים ארכיטקטוניים של בתי ספר עתידיים שיספקו סביבה לימודית משוכללת, מזמינה ומגרה.

בעוד השיח המתקדם הזה מתנהל, שמתי לב בזווית העין שאחת המשתתפות קמה בשקט מאחד השולחנות. היא ניגשה אל שולחן הכיבוד, הכינה שלוש צלחות גדושות כל טוב, נטלה מפיות וסכו"ם והביאה אותם אל השולחן הסמוך לקיר שלידו התיישבו התלמידים. בתנועת יד ביקשה מהם לעבור לשבת בשולחן ולהפוך לחלק מהקהל. אחר כך הלכה אל שולחן המשקאות, נטלה בקבוק קוקה קולה, בקבוק מים וכוסות והביאה להם גם שתיה. כשסיימה, חזרה מחייכת למקומה. הכל נעשה בשקט, בחן, בחיוך, בלי להפריע למהלך הכנס, שבעקרון עסק בשיפור חייהם של אותם תלמידים שהתיישבו בפינה.

זה הזכיר לי סיפור ששמעתי פעם, לפני שנים, מרב אחד, ושכבר כתבתי עליו פעם בהקשר אחר:

רב הקהילה הלך ברחוב בוקר שמש אחד כשלפתע פגש בדרכו את אחד האנשים המכובדים של הקהילה.

מה שלומך, קידם אותו הרב בחיוך, מזמן לא ראיתי אותך בבית הכנסת. הכל בסדר?

כן, ענה האיש, העסקים פורחים, המשפחה בריאה, מה כבר עוד אפשר לבקש.

אולי תבוא השבוע לבית הכנסת? שאל הרב.

אולי…האיש קצת התחמק, והמשיך: האמת היא, כבוד הרב, שאני מתלבט. כלומר, בעידן שבו האדם למד לעופף כציפור, לשוט כדג ולהזדרז כצבי, אני לא בטוח אם עוד יש טעם לבוא לבית הכנסת.

ועכשיו שאתה יודע את כל זה, ענה לו הרב בנחת, האם אתה גם יודע להלך כאדם?

האשה הזאת כבר למדה לעופף כציפור, לשוט כדג ולהזדרז כצבי. היא גם קיבלה על כך את ההכרה הכי משמעותית שהחברה האנושית יודעת לתת, כשהיא קיבלה פרס נובל. זאת היתה עדה יונת, ובאותם רגעים שבהם קמה להביא לילדים ארוחת בוקר, הוכיחה שהיא גם יודעת להלך כאדם. כשהיא סיפרה על הפרס, לא שכחה לספר שיש שלט נוסף שתלוי על הקיר בביתה, שלט שהנכדה שלה כתבה ובו היא מצהירה שהיא מעניקה לה את התואר "הסבתא של השנה". כשעדה שאלה את הנכדה מדוע רק של השנה, הנכדה ענתה: "כי בכל שנה את צריכה להרוויח את הפרס הזה מחדש." בינתיים, סיפרה, היא מצליחה בכך. השלט נתלה מחדש בכל שנה על הקיר. יש לי תחושה מבוססת שזה הפרס החשוב ביותר שמישהו יכול לקבל.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד