פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: לא רק ליום השואה


לזכור שאנחנו בני אדם. בין אם יש ובין אם אין אלוהים, אנחנו בני אדם. כלפי עצמנו, כלפי אחרים. בכל מקום, בכל זמן, אפילו במקום ובזמן הקשים מכל

ילד יקר שלנו,

לפני שלושה ימים ליוינו אותך לשדה התעופה. דרכון, מזוודה, תיק על הגב. חולצה שהוכנה במיוחד למסע. דגלי ישראל. החברים חיכו לך הכניסה לבית הספר. לחצנו ידיים להורים האחרים, כולנו הקשבנו לדברי היציאה למסע שנשאה רכזת השכבה. לאחר מכן המורים ומנהל בית הספר האיצו בכם להזדרז לעלות על האוטובוסים,משימה לא פשוטה כשצריך לרכז כמה מאות תלמידים. מישהו דאג להביא פיצות ושתייה, שלא תרעבו חלילה בדרך ממודיעין לשדה התעופה. נטלתם את התשורה הטעימה, חייכתם, עליתם לאוטובוסים, נופפנו לשלום – ונסעתם לארצם של סבא וסבתא. לא יכולתי להמנע מלחשוב כמה טוב שהליווי הזה שונה כל כך מהליווי שהם קיבלו כששלחו אותם לשם.

במסע הזה, העובדות והסיפורים שאתה מכיר כמעט מיום היוולדך, עומדים לקבל ממד חדש. מגע האבן. רשרוש הרוח. ריח האוויר. הטמפרטורה. צבע השמיים.

ותחושת הקרקע במקום שבו הקרקע נשמטה מתחת לרגלי האנושות.

אנחנו בטוחים שהיומיים הראשונים כבר הספיקו להיות מלאים בחוויות, חלקן קשות יותר מאחרות. החוטים הדקים של הצליל, שימים כאלה מחדירים למיתרי קול, כבר נשמעו מפיך אתמול, כששוחחנו בערב. אבל משהו בתוכנו אומר לנו שמחר עומד להיות היום שהוא אולי הקשה מכולם. כי אם יש מקום אחד על פני הכדור הזה, שמייצג את הרוע בהתגלמותו, את הנורא מכל שבני אדם מסוגלים לעשות אלה לאלה, אתה עומד לבקר בו מחר. קוראים לו אושוויץ-בירקנאו.

ודווקא במקום הזה, אנחנו רוצים לבקש ממך משהו.

אנחנו מבקשים שתזכור שהיו שם גם רגעי חסד. רגעים של טוב לב ורוך, שבהם אנשים זכרו שהם בני אדם וסייעו אחד לשני כנגד כל הסיכויים, גם אם זה היה רק בחצי פרוסה שחולקה בין כמה פיות רעבים, או בלטיפה אחרונה לפני הכבשן, או אפילו רק במבט שניסה להזכיר שיש עוד אנושיות בעולם.

הערב, אנחנו מבקשים לחלוק אתך חלק מסיפור שסיפר ניצול אושוויץ, הסופר וחתן פרס נובל, אלי ויזל, לפני הרבה שנים. ויזל סיפר שבערב יום כיפור אחד, הוא וחבר שלו באושוויץ התווכחו אם עליהם לצום ביום הקדוש. "מה פתאום לצום?!" אמר החבר. "מה שקורה כאן מוכיח שבכלל אין אלוהים ולכן אין בשביל מי לצום, ואם יש אלוהים – אז המקום הזה מוכיח שהוא בכלל שכח אותנו, ואז אין בשביל מה לצום."

למחרת, ויזל פגש את החבר שלו. "נו," שאל אותו "אתה צם או לא?"

"צם, צם" אמר החבר. "אם אין אלוהים, אז אני צם בשביל לזכור שאני אדם בן תרבות … ואם יש אלוהים…" ואז הוא הפנה אגרוף חזק ומתריס כלפי השמים, וצעק: "אתה רואה, אלוהים?! אני את החלק שלי בהסכם שלנו מקיים! ומה אתך? מתי תקיים את החלק שלך?"

וזה, אולי, כל הסוד כולו. לזכור שאנחנו בני אדם. בין אם יש ובין אם אין אלוהים, אנחנו בני אדם. כלפי עצמנו, כלפי אחרים. בכל מקום, בכל זמן, אפילו במקום ובזמן הקשים מכל. מותר לבכות, מותר לכעוס, מותר אפילו להחליט שלעולם לא נסלח – אבל לעשות זאת תמיד מתוך אנושיות וחמלה, ולעולם לא מתוך נקמה, אלימות ורוע. זה סוד המוסר כולו, והוא לבחירתך. שמור עליו, והוא ישמור עליך.

ואל תשכח שאנחנו חושבים עליך כל הזמן, נמצאים אתך תמיד,

ואוהבים אותך מאד

כולנו


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד