פרשת ויקרא אומרת לנו שכמעט הכל אפשר לפתור באמצעות קורבן כלשהו, המקרב אותנו לאלוהים, לטוב, לטוהר. אבל כדי להתקרב מחדש, לפעמים כל מה שצריך זה פשוט להתקשר
אני שוכחת סדרתית של ימי הולדת. למזלי, כולם כבר יודעים ולא נעלבים כאני מתקשרת באיחור של שבוע לפחות ופוצחת בזמר עליז של "היום יום הולדת". פעם אפילו הרחקתי לכת והתקשרתי בשמחה רבה יומיים לפני. למזלי, אחותי רק פרצה בצחוק. בגלל זה אני מגדלת אותה כבר כל כך הרבה שנים.
לכן, כשהחלטתי להיכנע לתכתיבי החברה הקלוקלת ורודפת הריאליטי, להיות חסרת עמוד שדרה תרבותי ולהצטרף לפייסבוק, חשבתי שלפחות יהיה לו יתרון אחד: הוא יסייע במקומות שבהם הזיכרון כושל. לפחות פעם בשבוע, אני מקבלת צפצופים ואזעקות של תזכורות על ימי הולדת של כמעט כל מי שאני מכירה, וגם של מי שאני לא ממש מכירה. מאז, אני מתהדרת בתואר של שוכחת סדרתית של התזכורות האלה. אני מתקשה להסביר איך ייתכן שאני, הידועה בזיכרון שהוא בדרך כלל עשוי פלדה, עדיין שוכחת. בדיוק כמו שאני לא יודעת להסביר איך אני, גרפומנית לא קטנה, סובלת סבל אמיתי כשאני מתבקשת לכתוב ברכה. בחיי שזה לא בכוונה. פשוט שריטה שכזו, שאפילו הפייסבוק לא הצליח להתגבר עליה. נו, אז אני ממש לא מצטיינת בכל הקשור לזכירת ימי הולדת. מזל שיש לי יתרונות אחרים.
אתמול נזכרתי בשריטה המבישה הזו מהכיוון ההפוך. כמעט כל מי שאני מכירה, וגם כאלה שאני לא ממש מכירה, שלח לי שלל ברכות ליום ההולדת שלי. שלל האיחולים, הפרחים והלבבות חימם את הלב והאיר את הבית כולו. הפייסבוק הוכיח שאצל אחרים, הוא דווקא מצליח לעבוד. איזה כייף.
בתוך כל השמחה הזו, אחת הברכות שריגשה אותי במיוחד לא הגיעה דרך הפייסבוק. היא הגיעה דרך הטלפון. לא סמארטפון, אפילו לא טלפון אלחוטי. אין לי ספק שזה עדיין טלפון חוגה ישן, כזה שחיכו לו פעם כמעט עשר שנים עד שהתקינו אותו. זו ברכה שמגיעה אלי בכל שנה, ללא יוצא מהכלל, כבר 54 שנים. היא קבועה יותר מהשמש. היא תמיד מגיעה, בלי תלות בטכנולוגיה, מרחב או מעשה. גם אם לבושתי לא יצרתי קשר זמן רב, גם אם אני בדיוק בקצה אחר של העולם, גם אם החלפתי מספר טלפון וצריך לברר מחדש איך אפשר להשיג אותי, זה יקרה. תמיד, אבל תמיד, דודה רינה תתקשר להגיד מזל טוב.
כמעט כל מי שנקלע – בטובתו או שלא בטובתו – למשפחה שלי, קיבל את התואר "דוד". כשגדלתי, הייתי בטוחה שכל תל-אביב בנויה משלל בני דודים, משמחים יותר ופחות, ושאני תמיד מוקפת משפחה. כל הליכה ברחוב עם הורי דרשה זמן וסבלנות רבים, כי הם עצרו לברך ולשוחח עם כמעט כל מי שהלך מולם. היו כל כך הרבה כאלה, שהתקשיתי לזכור ולזהות את הקשר האמיתי של כל אחד מהם לחיינו, עד כדי כך שפעם אחת הדודות התקשרה בזעף לנזוף באמי מכיוון שלטענתה לא זיהיתי את בנה בקולנוע ונכשלתי מלומר לו שלום, כיאה לילדה מנומסת מבית טוב. כמעט התפתיתי לפתור את הבעיה על ידי כך שפשוט אומר שלום לכל מי שעובר לידי, אבל החשש מאשפוז עצר אותי.
דודה רינה היא אחת היחידות שאני יכולה לומר בוודאות מה בדיוק הקרבה שלנו אליה – הנה לפניכם סודוקו יהודי, הדורש סבלנות קלה: אמא שלה, להלן הדודה ציפורה, היתה החברה הכי טובה של סבתא שלי, סבתא שושנה. החברות שלהן קיבלה עידוד מסיבי מצד אחיה הבכור של סבתי, נתן, מהסיבה הפשוטה שהוא התאהב בה, בציפורה. כולם גדלו יחד בתל-אביב של המחצית הראשונה של המאה הקודמת, הלכו יחד לבית הספר ולתיכון ושירתו יחד בהגנה. לשמחת לבה של סבתי, ציפורה נעתרה לחיזוריו של נתן וחברתה הטובה הפכה לגיסתה. כך, הרבה לפני שנולדה המדינה, נולדה מי שתהיה ידועה כדודה רינה, יותר נכון – בת דודה בכורה לאמי. אבל להגיד בת דודה רינה זה מסורבל, אז קל יותר לקרוא לה דודה רינה. מה לא ברור?
לפי החישוב שלי, דודה רינה כבר מזמן עברה את גיל הגבורות. היא לא צריכה פייסבוק, וממילא אין לה. אני לא בטוחה שיש לה אפילו מחשב. בתוך המולת התקשורת הטכנולוגית, היה משהו מחויך במיוחד בתמונה שהצטיירה לי אתמול, באותם רגעי שיחת טלפון. תמונה של אישה שימיה הצעירים כבר חלפו מזמן, יושבת ליד שולחן מטבח קטן מכוסה מפה רקומה. לידה ספל תה, נתון בתחתית עשויה זכוכית. את הטלפון נצבע שחור, לא ייתכן צבע אחר. לידו צלוחית עוגיות חמאה. להשלמת התמונה, נציין ששיערה אסוף לאחור בפקעת (הוא אסוף כך מאז שאני זוכרת אותה. לדעתי היא נולדה כך). אצבעותיה קמוטות אך מטופחות ומשוכות לק אדום (אתם לא מכירים את דודה רינה. אני כן. תאמינו לי. כך הן נראות) – אצבעות אלה קפוצות לאגרוף טיפה רועד אך נחוש, עת האצבע המורה מחייגת מספר אחרי מספר. היא מאזינה בריכוז, מצחה מתקמט עת היא ממתינה למענה, עיניה מעט עייפות. כשהיא שומעת את קולי , החיוך המאיר את פניה פותח את קפיצת האצבעות, מחליק את קמטוטי העיניים והשפתיים ובעיקר מחבק אותי ואת העולם כולו.
אני מדמיינת שהיא יושבת כך בכל בוקר, מול לוח שנה עשוי נייר או קרטון. אולי קצת מרופט משימוש. אולי הוא בכלל לוח לעולם יפה ומצויר, שעליו ציינה בכתב ידה את התאריכים המדויקים שבהם יש לכל אחד מאהוביה ומכריה יום הולדת. ואז, היא פשוט מתקשרת. היא לא עושה חשבון אם כדאי או לא, אם אכלו-לה-שתו-לה-העליבו-או-שכחו-אותה-או-מי-צריך-להתקשר-קודם. היא מתקשרת לתת ברכה נקייה, תמימה ואמיתית, כמו של פעוטה שמחה. אפילו הקול שלה נשמע בדיוק אותו הדבר כבר למעלה מחמישים שנה. מתרונן. אחרי שהיא מבררת מה שלום כל בני המשפחה – כולל הילדים והנכדים, היא כמובן זוכרת את כולם – היא מסיימת בברכה קבועה, מדהימה, שנאמרת ממקום של כוונה טהורה, בלי שמץ ציניות: "תמשיכי לעשות דברים כל כך נהדרים כמו שאת כבר עושה, אנחנו כל כך גאים בך, ושתמיד יהיו רק בשורות טובות ואירועים משמחים! ותתקשרי, תתקשרי. כשיהיה לך זמן. אני יודעת שאת באמת מאד עסוקה, אז כשתוכלי."
בפרשת "ויקרא", אלוהים קורא למשה ונותן לו הסבר טכני מפורט ומדמם של הקרבת קורבנות. המילה "קורבן" מכילה את רעיון ההתקרבות, ומעשה ההקרבה מכיל את רעיון התשלום עבור אותה התקרבות. כמעט כל בקשה, ערך, חרטה או חטא אפשר לפתור באמצעות קורבן כלשהו, המקרב אותנו לאלוהים, לטוב, לטוהר. דבר לא ניתן בחינם, אפילו לא כשמדובר באלוהים. לכל דבר יש מחיר. אי אפשר להתעלם מכך שאלוהים מבקש מאתנו להתקרב אליו בראש ובראשונה באמצעות ביקור בקצבייה, אבל אפשר להבין. אחרי הכל, היו לו אז רק פרות, כבשים ועופות. לא היה לו פייסבוק, אבל חשוב מזה: לא היתה לו דודה רינה.
איכשהו, רוב הזמן, שנה נוספת חולפת בלי שדיברנו במהלכה. אבל שנה אחרי כן, ביום ההולדת הבאה, הברכה הזו שוב תגיע. פעם בשנה, כל שנה. ניחוח ורדים מהעבר מחזיר געגוע ומקרב שוב ביני לבין מראות ילדות, ריחות אהובים ואירועים שממתינים לביקור חוזר של הזיכרון. בעיקר מזכיר שכדי להתקרב מחדש, לפעמים כל מה שצריך זה פשוט להתקשר.
אני מאד מקווה שדודה רינה ניחנה בתורשה של אמה, הדודה ציפורה. זו, כשהיתה בת מאה ושלוש, לא הסכימה שנחגוג לה יום הולדת. "כשאהיה בת מאה וחמש, זה יהיה משהו," טענה. "אז תהיה לנו סיבה לחגוג! מה פתאום לחגוג במאה ושלוש? נחכה קצת." היא כמעט זכתה.
לכבוד כל ימי ההולדת שכבר חגגנו, אלה שעוד נחגוג וגם אלה שהחמצנו, זו הברכה: שתמיד תהיה לנו דודה רינה בחיינו, כזו שמברכת אותנו, שנה אחרי שנה, בחיים מלאים בשורות טובות. בפייסבוק, בסמארטפון או בטלפון.
