פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: כי תבוא – על דברים שעושים בפעם הראשונה


אנחנו נוהגים לתת משמעות מיוחדת לדברים שאנחנו עושים בפעם הראשונה. כי "הראשון" הזה אף פעם לא מופיע מתוך ריק, הוא אינו משהו שנוצר יש מאין, אלא נוצר תמיד לאחר תהליך

כבר כמה וכמה ימים שכל אמצעי התקשורת מזכירים לנו שבשבוע הקרוב ייגמר החופש הגדול ותפתח שנת הלימודים תשע"ד. כל אנשי המלך ופרשיו מציעים עצות, הצעות, מעבירים ביקורת ופה ושם אפילו מציינים איזה דבר שבח שבהיותו בדרך כלל בלתי צפוי בכל הקשור למערכת החינוך שלנו, הוא בהחלט יפה.

ובפעם הראשונה מזה כמעט שלושים שנה, שנת הלימודים תפתח בלי שאני שולחת שום צאצא זערורי מתוק שירוץ, ובלי שום מתבגר יפה שיצעד בגמלוניות מרהיבה, אל אחת המסגרות החינוכיות הפורמליות.

יש להודות שיש בזה קודם כל תחושה רצינית של הקלה. בתקופה הזו, הייתי רגילה להיות בשיא השטף של הכנה מעצבנת למדי. רשימת ספרי לימוד שבדרך כלל הלכה לאיבוד כבר בתחילת החופש ודרשה הפיכה רצינית של כל מגירות הבית, המחסן והמטבח עד שנמצאה שנית בקול אנחת רווחה, וגם אז היא אף פעם לא היתה מלאה ותמיד היו בה אתגרים שנדמה שמי שישב במשרד החינוך והמציא את הרשימה חשב שהוא עוסק בכתיבת תשבץ הגיון זדוני, כי תמיד קרה שספר אחד נמצא שם בטעות, ספר שני שכחו להכניס, ספר שלישי אזל בהוצאה עוד בשנה שעברה וספר רביעי עדיין כלל לא יצא לאור… הסיוט הכי גדול היה ללכת לחנויות הספרים וכלי הכתיבה ולעמוד שם עם עוד שמונה מאות אמהות עצבניות שבאו על שלל טפם, כל אחת מחזיקה ברשימת ציוד המזכירה מבוכים ודרקונים ועומדת מול המוכרת האומללה – בדרך כלל תיכוניסטית שמנסה לעשות כמה גרושים לקראת סוף החופש – ונובחת עליה: "מה זאת אומרת, נגמרו צבעי הפנדה?! אז מתי יהיה?! אמרו שחייבים את זה כבר ביום הראשון!!" ולנסות להשתחל בין ערימות השקיות שכל אחת מהן מסומנת בשם משפחה, אחת מהן כנראה שלי, כי כולנו ניסינו להיות חכמות ולהזמין מראש את הרשימות כדי שנצטרך "רק להגיע ולקחת". כן, ממש.

ואז הימים הראשונים של השנה, שתמיד מלווים בהשלמת פערי ציוד, קבלת מערכת השעות שהיא אף פעם לא סופית והכרת שמות המורים החדשים וניסיונות ההרגעה העצמית שלא צריך להלחץ כי תיכף מתחילים החגים ושוב חופש.

שגרה של עשרים ותשע שנים שנגמרה. במקומה, השבוע – בפעם הראשונה – ביקרנו את החייל החדש שלנו בבסיס אחרי שלא ראינו אותו כמעט שבועיים. פעם ראשונה. הגענו מצוידים היטב בצ'ימידן עמוס לעייפה בכל ציוד נוסף נדרש (שתי חולצות, שק לכביסה ואטמי אוזניים. גם שמפו שלא באמת צריך, לא נשאר שיער) ובכל צ'ופר אפשרי שמצאנו בחנויות – ברבים, כמובן. נראה לכם שהלכנו רק לסופרמרקט אחד?? נו, באמת, הרי בסופרמרקט הראשון לא מצאנו גרעיני אבטיח שהוא אוהב והוא חייב את זה כבר בביקור הראשון, במיוחד שיש שמועות שלא יהיו ביקורים נוספים כל כך מהר, אם בכלל… לפני הביקור, נערכו רשימות וחולקו משימות. השניצלים שהוא ביקש הוכנו בדקיקות ובפריכות שהוא אוהב ("אמא, אין כמו השניצלים שלך – תוכלי להביא?" כאילו שאחרי אמירה כזאת לא אעמוד ואכין שני קילו, שיהיה כבר גם לשאר היחידה. מאוחר יותר התברר שכל האמהות קיבלו כנראה את אותה הפקודה, כי כמות השניצלים שהסתובבה שם היתה קומנדו מאמא-עוף ביתיים…). ממש לפני היציאה עשינו מסדר ובדקנו שדבר לא נשכח, כי הרי יעבור עוד המון זמן – משהו כמו שמונה ימים – עד שהילד יחזור הביתה, שלא יחסר לו כלום, חלילה. הגענו עם עוד כמה מאות הורים נושאי-צידניות-ותיקים, ראינו את התנאים שיהפכו להיות חייו לשנים הקרובות, את החברים החדשים שבעיניים הלחות של אמא ואבא נראים כולם מתוקים ומקסימים ומלח הארץ ורק שיחזרו בשלום וניקח אותם הביתה. בעיקר, ראינו בפעם הראשונה את השמחה שלו במקום שבו הוא נמצא. ובפעם הראשונה, בסוף הביקור, אחרי כל החיבוקים והחיזוקים והגאווה, הסתובבנו והשארנו אותו שם, ממהרים בחזרה למכונית, שלא יראה את הדמעות.

אנחנו נוהגים לתת משמעות מיוחדת לדברים שאנחנו עושים בפעם הראשונה. כי "הראשון" הזה אף פעם לא מופיע מתוך ריק, הוא אינו משהו שנוצר יש מאין, אלא נוצר תמיד לאחר תהליך, שכולל בתוכו חשיבה, הכנה, עשייה – והרבה מאד רגש. והתהליך הזה, יחד עם ההתגשמות הראשונה שלו, הם שהופכים את המכלול הראשון הזה לכל כך מיוחד. כולנו נוהגים להזכר בכל מני דברים שעשינו בפעם הראשונה, לעיתים בעיניים נוצצות משמחה או התרגשות חוזרים, לעיתים מתוך כאב או עצב גדולים, בין אם אותה "פעם ראשונה" היתה למשהו שצמח ליופי חוזר ובין אם מתברר שהפעם הראשונה היתה גם הפעם היחידה. יש משהו בראשוניות הזו, שאם יודעים להעריך אותה נכון – הופך אותה לאבן דרך בבניין חיינו. זו הסיבה שבפרשת השבוע "כי תבוא", לאחר ההגעה וההתיישבות בארץ אנו מצווים להביא למקדש את הפרי הראשון. לא את הפרי היפה ביותר, המתוק ביותר, הבשל ביותר. את הראשון. זה שמסמל את התקווה – תקוות העבר שהתגשמה בו, תקוות העתיד שעוד צפוי.

הערת המשתתפים לאחר המעשה: נו, אם הפעם הראשונה צומחת ליופי חוזר, אשרינו:One Shot does not an expert make. נראה אם צה"ל יתן לך להכין שוב שניצלים…


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד