פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: חלק ד' – בשבחי הבכי


בשביל אהבה כזו, שווה לחכות. דמעותיו היתוו לציפייתה את הדרך, אבל הוא זה שיצטרך לשוב אליה ולאסוף אותן, אחת אחת, בכף ידו

"בין הברירות, לשלם או לוותר,

אני אשלם עד הסוף" (ימי התום, צרויה להב)

הוא ראה אותה, ודי הוא במבט הזה כדי לאפשר לו לגול אבן שאיש לפניו לא הצליח להזיז לבדו מעל פי הבאר. ואז, גופו מזיע מהמאמץ, עיניו שקועות רק בה, זרועותיו עדיין פרושות, כמו היתה האבן עדיין בין ידיו, ניגש אליה, נשק לה ופרץ בבכי.

זה הספיק.

כל אחת מדמעותיו נספגה בלחייה, חדרה אל עורקיה והשתכנה בליבה. היא יודעת שתזדקק לדמעות האלה בכל אחת מהשנים שעוד תחכה לו. הן אלה שיאפשרו לה לשלם את המחיר הכבד של אהבתה.

היא לא מוותרת. היא מחכה, מתכוננת. רואה אותו ואת סימניו מדי יום. עובר על פניה. מבטיהם מצטלבים. מה שהוא רואה כימים אחדים, היא סופרת כשבע שנים תמימות. בכל יום, בכל מקום, הוא שם. ובכל פעם שהיא רואה אותו, ההבטחה שניתנה לה בכל אחת מדמעותיו מתרוננת בליבה, שרה בצלילים הרמוניים ופורטת על מיתרי גופה. ביום המובטח היא דרוכה כולה, הציפייה עולה על גדותיה וכשהיא רואה בהפתעה ובזעם איך אחותה קוטפת את פירות ההבטחה שהיתה אמורה להיות שלה, הן מתפרצות. היא נותרת לבדה והדמעות שלו מזדקקות בליבה וגואות, שוטפות את כולה כנהר, מרעידות את כתפיה, את בטנה, את ידיה החובקות את עצמה. והיא הרי לא מהבוכים, אבל זה חזק ממנה והיא לא יכולה לעשות כלום. שבעת הימים הנוספים שהיא מחכה הם עינוי ארוך יותר משבע השנים שכבר חיכתה. ימי משתה ובכי.

כל כך הרבה זמן הבכי שלה נותר עקר. כמו לועג לה אלוהים, מי שחווה אהבה כזאת, אין לו זכות לאושר נוסף. והיא עדיין לא מוותרת. היא שוב מחכה, ומשלמת. רואה אותו עם אחותה, עם ילדיהם. כל ילד שנולד מכווץ את רחמה עוד קצת, מוסיף עוד דמעה אל מאגר בכייה. הילד הזה היה צריך להיות שלי, היא חושבת לעצמה. שלנו.

והוא, יעקב, מעז לכעוס עליה. הוא, שהתאהב בה כפי שלא התאהב באף אחת מנשותיו, פתאום כועס. כל שיכולתי לעשות למען אהבתנו עשיתי, הוא אומר, אבל יש דברים שהם מעל לכוחותי. והיא, שיודעת היטב את גבולות יכולותיו, שמחזיקה בליבה את אהבתם, שחיכתה עד שלא יכלה עוד, סופגת גם את כעסו. בייאושה, היא מוצאת דרכים מתעתעות להתגבר על תסכולה.

אבל הדמעות שלו הן שלה, ושלה בלבד.

היא מחכה.

בשביל אהבה כזו, שווה לחכות. דמעותיו היתוו לציפייתה את הדרך, אבל הוא זה שיצטרך לשוב אליה ולאסוף אותן, אחת אחת, בכף ידו.

וכשהוא יעשה זאת, שוב יחזרו הניגון, העילפון, הצחוק והבכי. הברכה והקללה של עצמת האהבה, עצמת החיים.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד